אמריקאים אוהבים קיטש. אמריקאים אוהבים את הקיטש שלהם קינגסייז. אבל מה לעשות שהליגה המטורפת הזו, והחיים המטורפים האלה, באמת מנפיקים סיפורים שהם אולי קיטש, אבל הם גם דרמה אנושית מרתקת באמת? לא נדבר על זה? נדבר. לא רק שנדבר אפילו נתרגש. קיטש מוחלט, אמרנו לכם. אז הנה לפניכם ארבעה מהסיפורים שיעמדו ברקע הסופרבול הבא עלינו לטובה:
1. האבא
ג'ו ג'רובישיוס הוא תופס בינוני למדי. עונתו הטובה ביותר מבחינה סטטיסטית היתה אשתקד, בה תפס 51 כדורים ל-706 יארד ושלושה טאצ'דאונים. הוא נבחר על ידי הג'איינטס בעונת 1998 ממכללת פן סטייט המהוללת, אבל מעולם לא הצליח להפוך לשחקן דומיננטי בליגה. הוא השתתף בסופרבול אחד, לפני שנתיים, והפסיד עם הג'איינטס לבולטימור.
בתחילת עונה זו הוא הפך לשחקן חופשי והבאקס החתימו אותו כתופס שלישי, מאחורי קישון ג'ונסון וקינן מק'קארדל. הוא תפס רק 37 כדורים ל-423 יארד בלבד, אבל אלה כללו שיא קריירה של ארבעה טאצ'דאונים. לאחר הניצחון של הבאקס על סן פרנסיסקו בסיבוב השני של הפלייאוף, נולד לג'רובישיוס בנו הבכור. הילד נולד בחודש השמיני, והיו סיבוכים.
בלב כבד, לאחר שבוע שאת רובו בילה בבית החולים, נסע ג'רובישיוס לפילדלפיה למשחק הגמר. במהלך הראשון של המשחק החזיר בריאן מיטשל מפילי כדו ל-70 יארד, וזמן קצר מאד לאחר מכן הייתה התוצאה 0:7 לחובת הקבוצה של ג'ו, ששוב נראתה כמי שמגיעה לבאר ומקבלת בעיטה בשיניים.
במצב של 3:7 ליריבה קיבל ג'רובושיוס מסירה קצרה, התנער מהמגן שלו ושעט במורד הקו עד מרחק חמישה יארד משער פילדלפיה. כעבור שני מהלכים נטלה טאמפה את היתרון ולא הסתכלה שוב לאחור. "אם לא היה לי מה לתרום, לא הייתי מתלבש למשחק", אמר ג'רובישיוס לאחר מכן.
בינתיים התייצב מצבו של מייקל, התינוק, וג'רובישיוס החליט שהוא יכול להמשיך עם חבריו גם למשחק הגדול ביותר בקריירה שלהם. למשך שלוש שעות, הוא ינסה להוציא את הדאגות האמיתיות מהראש ולהעמיד פנים שמה שמשנה זה באמת מי מבקיע יותר טאצ'דאונים. כמו שמגיני פילי למדו, הוא די טוב בהעמדת הפנים הזו.
2. הגבר
בקיץ 2000 הזמין דריק ברוקס את עמיתו לקבוצה, וורן סאפ, לבוא איתו לחופשה קטנה בחו"ל. סאפ מן הסתם חשב שמדובר באיזה כפר נופש עם מגרשי גולף, אבל דריק ברוקס חשב על משהו אחר: נסיעה של שבועיים לאפריקה עם חבורה של ילדים שמשתתפים בתוכנית הצדקה של ברוקס. סאפ לא נבהל מהילדים ואפילו לא מאפריקה, אבל אשתו דווקא כן ואסרה עליו ללכת (ואישה שמסוגלת להגיד לוורן סאפ מה לעשות היא לא משהו שמומלץ להתווכח איתו). סאפ התבאס, אבל נכנע למרות אשתו והסתפק בתרומה של 25,000 דולר.
הרבה שחקני פוטבול תורמים כסף לצדקה. רובם תורמים גם מעט מזמנם בדרך כלל באירועים מתוקשרים היטב, שמצטלמים יפה לתשדירי השירות של ה"יונייטד וויי". ברוקס, שזכה לפני שנתיים בפרס ע"ש וולטר פייטון על הצטיינות מחוץ למגרש, עושה הרבה מעבר לזה. חג ההודיה? הוא מחלק תרנגולי הודו לארוחת החג. חג המולד? מסיבה לילדים. בקיץ, כאמור, הוא לא מסתפק בערב אחד עם אוסף של ילדים, הוא מקדיש להם טיול של שבועיים.
הסופרלטיבים שנוחתים על ברוקס, אפילו מכיוון חבריו לקבוצה, הם חריגים בליגה של בעלי אגו מנופח: קישון ג'ונסון: "השחקן האהוב עליי בכל ה-NFL"; סימאון רייס: "כשפוגשים אותו לא פוגשים רק בן אנוש, פוגשים גבר במלוא מובן המלה. לא רבים בעולם הזה מתאמנים בלהיות איש טוב". ג'ון לינץ': "איש בעל אופי אדיר".וורן סאפ: "בכל פעם שתשב ותדבר איתו, תקבל עולם ומלואו. פשוט ככה הוא". כשסאפ סכה בתואר שחקן ההגנה של השנה בעונת 99', הוא לא התבייש להצהיר שלדעתו מגיע הכבוד לברוקס.
בניגוד לג'רובישיוס, כאן בנוסף לסיפור הרקע יש שחקן משורה הראשונה. לאחר שבעה משחקים העונה, הזדמן לברוקס לגעת בכדור חמש פעמים. ארבע פעמים זה נגמר בטאצ'דאון. לאחר מכן מיעטו יריבים לזרוק או לרוץ בכיוונו. מדובר אולי בכוח ההרסני ביותר בליגה כיום.
למזלו של ברוקס, סיפור הרקע שלו נטול מימד טראגי כמו זה של ג'רובישיוס. מפעלי הצדקה והילדים ברי המזל יכולים לחכות. לדוד דריק יש כמה אנשים שהוא צריך להרביץ להם לפני שהוא ממשיך להפוך את העולם סביבו למקום טוב יותר.
3. אלוהים
יש כאן שאלות תיאולוגיות שצריך לפתור, אבל קשה מאד להטיל ספק בכך שהישות הערטילאית שמניעה את גפיו של ג'רי רייס, #80 בשחור-כסוף של אוקלנד, אינה נשמה אנושית רגילה אלא רוח אלוהי הפוטבול. זה פשוט שקוף. רייס מעולם לא היה הגבוה ביותר, המהיר ביותר או החזק ביותר. הוא פשוט היה הטוב ביותר, ואילו היה ווינסטון צ'רצ'יל חובב פוטבול, הוא מן הסתם היה אומר שמעולם לא היה איש אחד כל-כך טוב, כל-כך הרבה זמן. גם בגיל 40, רייס היה אחד התופסים המסוכנים השנה, עם 92 תפיסות ל-1211 יארד ושבעה טאצ'דאונים.
הוא לקח ארבע טבעות אליפות עם השושלת האדירה של הפורטי ניינרס שלוש עם ג'ו מונטנה ואחת עם סטיב יאנג. לפני שנתיים הבינו הניינרס שהם חייבים להתקדם מעבר לשרידי השושלת ההיא, והחליטו לא להמשיך לשלם לרייס 2.5 מיליון בשנה. רייס לא לקח את זה קשה, ושמח מאד שלא יצטרך לעבור דירה כי הקבוצה השנייה של אזור המפרץ, האוקלנד ריידרס, מאד שמחה להשתמש בשירותיו.
רייס נולד מחדש בשחור וכסף. אחרי שתי עונות בהן בקושי צבר 800 יארד, חצה רייס את קו ה-1,000 יארד בשתי העונות שלו בקבוצה שמעבר למפרץ. "יורם אורז", כמו שהליצנים בפורום ספורט אמריקאי אוהבים לקרוא לו (תחשבו על זה רגע, ייפול לכם האסימון) משתף באוקלנד פעולה עם טים בראון, שגם הוא יגיע ללא כל ספק להיכל התהילה, ועם ג'רי פורטר, תופס שהולך ותופס את מקומו בשורה הראשונה בעולם.
אחת הסיבות שהביאו את סן פרנסיסקו לוותר עליו, היתה הרצון לאפשר לטרל אואנס להתפתח. כיום, כשהבעיה העיקרית של אואנס היא היעדר תופס רציני שיוריד ממנו לחץ, תארו לכם מה היו הוא ורייס עושים ביחד.
לא ברור עד כמה אפשר לחזק את מעמדו של התופס הטוב בהיסטוריה (בין שאר השיאים בהם הוא מחזיק, והוא מחזיק בכל שיא קריירה משמעותי, הוא מדורג ראשון בכל הזמנים בתפיסות, יארדים, וטאצ'דאונים, הן בעונה הרגילה, הן בפלייאוף והן בסופרבול), אבל אליפות נוספת תתרום טיעון נוסף להכתרתו לא רק לשחקן הטוב ביותר בעמדה שלו, אלא בכלל.
4. הזדמנות אחרונה.
בניגוד לרייס, קריירת היכל התהילה של טים בראון לא זכתה להכרה השמורה לאלופים. לכך יש שתי סיבות: האחת היא שלקח לו זמן להיכנס לקצב. רק בעונתו החמישית (הרביעית המלאה) עבר את קו 1,000 היארד, ומאותו רגע לא ירד מקו זה במשך תשע שנים רצופות, עד שהתייצב במקום החמישי בכל הזמנים במספר היארדים שתפס. אבל הוא היה אחד מהשחקנים המשובחים האלה שנראה כאילו נגזר דינם לסיים קריירה מפוארת ללא סיכוי להשיג את ההכרה העילאית טבעת של מנצח במשחק הגדול.
בשנה שעברה, בה שיתף פעולה בהצלחה מרובה עם ג'רי רייס, הוא הודח מהפלייאוף בגלל אותה שריקה. השנה הוא נחלש מאד, ובמשך שבועות רבים בעונה נראה כלא רלווונטי. במשחקים האחרונים הוא התעורר מעט, ואם ימצא בתוך עצמו את הכוחות לחזור לכושרו מלפני שנתיים או שלוש, ייתכן שזה יהיה יותר מדי אפילו עבור הבאקס.
ניצחון בסופרבול הזה, במיוחד אם ייתן בו תרומה משמעותית, ובראון ייזכר כאחד הגדולים בהיסטוריה כמו שקרה לג'ון אלוויי בזכות שתי האליפויות שהשיג לעת זקנתו. אם יפסיד ילמד למה אפילו העדיפות המספרית המהממת של דן מארינו על פני כל קווטרבק אחר לא מונעת ממנו, בשיחות עם רוב אוהדי ופרשני המשחק, את הפתיח "שחקן ענק, אבל..." ובראון אפילו לא הכי גדול במספרים. קו דק מפריד בין כבוד ליחס אגבי. עבור טים בראון, לקו הזה קוראים סופרבול 37.