כאוהד הפועל תל אביב עוד מרחם אימו, הלכתי לישון אמש עם צביטה חזקה בלב ומועקה גדולה בנפש. זה הרבה יותר מאירוני שבאותו היום שבו גיבור ילדותי ומושא הערצתי, משה סיני, נזרק מהמועדון אותו אני אוהב, סוגר משה חוגג, הבעלים של היריבה האידיאולוגית, עסקה חלומית ובלתי נתפסת עם השיח' האמירתי חמד בן ח'ליפה עסקה שתזרים הון לבית"ר ירושלים ותבסס את עתידו המקצועי של המועדון. בעיקר העסקה הזו מסמלת ניצחון חשוב ותקדימי של המועדון מבית וגן על ארגון אוהדים גזען, מסית, אלים ועברייני.
כן, נרדמתי כשאני אחוז קנאה בחבריי אוהדי בית"ר ירושלים, שבשנים האחרונות הרימו ראש ונלחמו מול שכניהם ליציע על דמות המועדון אותו הם אוהבים. גם צפייה ביוטיוב בניצחון ההרואי של סיני והפועל על בית"ר בימק"א שמנע ב-1983 אליפות ירושלמית היסטורית ממש לא ריסנה את הקנאה היוקדת.
צריכים לומר ביושר שמשה חוגג, מאז שלקח על עצמו את בית"ר ירושלים במקום אלי טביב, הקפיד להציג תקווה ודרך אחרת בהתמודדות מול לה פמיליה. בכל הופעה ציבורית ותקשורתית, חוגג התמודד בצורה מעוררת כבוד והשראה עם השאלות הקבועות על "מתי יהיה שחקן ערבי בבית"ר" ו"מתי ייפסקו ביציע הקריאות והשירים הגזעניים". באיזשהו שלב התחושה הייתה שחוגג הרבה יותר מדבר ופחות מדי עושה. ואז, בקיץ לפני שנה וחצי, חוגג החתים את השחקן עלי מוחמד. לה פמיליה יצאו למלחמה כפי שעשו לאורך 20 השנים האחרונות לכל בעלים שעבר בבית וגן. אבל, חוגג לא נבהל ולא נרתע והמשיך בדרך בה בחר. כן, עלי מוחמד הוא נוצרי וייתכן שהעובדה הזו מיתנה וקיררה את רוחות המלחמה, אבל עימות בין הבעלים ללה פמיליה נמשך בסבבים שונים וחוגג מעולם לא מצמץ. תמיד הוא בא ואמר בצורה ברורה ובהירה שבבית"ר יהיה שחקן מוסלמי ודעותיהם של חלק מהאוהדים, צעקנים ואלימים ככל שיהיו, לא יילקחו בחשבון.
עסקת מכירת מחצית מהבעלות על בית"ר ירושלים לשייח בן ח'ליפה מאיחוד האמירויות בוודאי שלא מחליקה בטבעיות בגרונם של חלק מהאוהדים. ראינו כבר בשישי האחרון בבית וגן, אתמול והבוקר שלה פמיליה החליטו לצאת למלחמה על דמותה של בית"ר ירושלים. העסקה הזו שחוגג רקם ובנה בשבועות האחרונים חשובה בוודאי לעתידה של בית"ר ירושלים, אבל היא קריטית לחברה הישראלית השסועה, המסוכסכת, המפולגת ורוויית השנאה.
בואו נודה באמת, אין כזה דבר כדורגל ישראלי מבריק וטוב. אין כזה דבר קבוצת כדורגל ישראלית שאנחנו מתמוגגים לראות אותה משחקת. מי שאוהב כדורגל, ולא מעורב רגשית, תמיד יעדיף לצפות במשחקים בליגת האלופות, בהתמודדויות בין הגדולות של הפרמיירליג, בלה ליגה הספרדית, בסרייה אה האיטלקית ואפילו בבונדסליגה. מי שמבקש לצפות בכדורגלנים הישראלים הבולטים יחפש אותם בליגות אחרות ולא אצלנו. לכן, עסקת מכירת בית"ר ירושלים הרבה יותר חשובה לחברה הישראלית מאשר למועדון עצמו. זו עסקה שהיא הרבה מעבר לכדורגל. אין פה כדורגל, אבל לכדורגל יש את היכולת להיות כור היתוך ולרפא את החברה הישראלית.
האפשרות ששחקן ערבי מוסלמי ישראלי ישחק בבית"ר ירושלים ויזכה לאהבת הקהל ביציע המזרחי היא תיקון שהחברה שלנו זקוקה וכמהה לו. התקווה שילד צעיר מאום אל פאחם, סכנין או נצרת, יוכל לחלום על לשחק בבית"ר היא איחוי אמיתי של קרע ושסע עמוקים מאוד. משה חוגג במעשיו אחראי לכך שקיים כעת סיכוי ממשי שדווקא הכדורגל הישראלי החבוט והמושמץ יהיה זה שיוביל את התיקון הנחוץ בחברה שלנו.
כאוהד הפועל שמקנא בעסקה בכל ליבו, והיה אפילו שמח אם היא הייתה נופלת, אני משוכנע שבזכותה יש סיכוי שהיא תחולל הרבה שינויים במדינה שאנחנו כל כך אוהבים.
הכותב משמש כמנהל מקצועי של חברת הייעוץ "פרו אסטרטגיה" ושימש בעבר כחבר הוועד המנהל ודובר עמותת "האדומים".