קרן אור: פרידה מריי קלמנס, אחד מגדולי השוערים בכל הזמנים

ההחלטה לעזוב את ליברפול התבשלה אצל ריי קלמנס בעיתוי לא שגרתי, ומסיבה לא שגרתית - הוא הבין שנמאס לו לנצח. היה זה אחרי הניצחון הקשה והדרמטי על ריאל מדריד בגמר גביע האלופות במאי 1981. השוער הצטיין, שמר על רשת נקיה אל מול ניסיונות רבים של היריבה, וראה את המגן השמאלי אלן קנדי הופך לגיבור הבלתי צפוי עם השער היחיד בדקות הסיום, אבל הרגיש שזה היה סתם עוד משחק. אולי זה מה שקורה כשאתה זוכה בתואר האירופי הבכיר השלישי שלך, בתוספת חמש אליפויות אנגליה ושני גביעי אופ"א. קלמנס היה צריך להיות מאושר, אך חווה משהו אחר לגמרי. "אם אני לא ברקיע השביעי אחרי גמר כזה, זה לא המקום בשבילי", הוא אמר לעצמו - וביקש לעבור.

בליברפול הגיבו בתדהמה. הנה לכם שוער בן 32, אליל היציעים, אשר נמצא באנפילד כבר 14 שנה, ומתוכן הוא באנקר בהרכב במשך 11 עונות. מעמדו יציב, גם אם הגיע לאחרונה בחור צעיר שעשוי להוות תחרות מסוימת, בדמותו של ברוס גרובלאר הססגוני. הקבוצה מצליחה בכל החזיתות, ותארים רבים עוד לפניה. למה לברוח למקום הרבה פחות זוהר? המנג'ר בוב פייזלי הביע התנגדות נחרצת. "אולי ריי חושב שזה טיימינג טוב מבחינתו לנטוש, אבל זה בוודאי לא טיימינג טוב עבורנו. יש לו חוזה, ואני לא מוכן לשחררו", הוא הצהיר. ואולם, אחרי שיחות ארוכות עם קלמנס, הוא הבין שאין ברירה. המוטיבציה אבדה, ונדרש אתגר חדש על מנת להחזירה. אז קלמנס נמכר לטוטנהאם תמורת 300 אלף ליש"ט, סכום עתק באותם ימים, קל וחומר עבור שחקן ותיק.

השאיפה היתה לזכות בתארים עם קבוצה מעוטרת הרבה פחות. לתרנגולים היה סגל מבטיח מאוד, עם המאסטרו גלן הודל וצמד הארגנטינאים אוסי ארדילס וריקי ויז'ה אבל לא היה שוער איכותי. אז המנג'ר קית' ברקינשו שיכנע את קלמנס לחבור אליו, וזה היה קל יותר בזכות ההיכרות המוקדמת. השניים שיתפו פעולה בתחילת דרכו של השוער, אי שם בסקאנתורפ יונייטד הקטנטנה, בה שימש ברקינשו גם הן כבלם והן כמאמן זמני. אז החברים התאחדו כדי להביא אליפות לווייט הארט ליין, אך לא הצליחו לשנות את המציאות. טוטנהאם סיימה רביעית, במרחק 16 נקודות מהאלופה הגאה ליברפול שהציגה הגנה מצוינת עם גרובלאר בין הקורות. לפחות היא התנחמה בזכיה בגביע האנגלי, אבל באופן ביזארי ואבסורדי זה דווקא פגע בחלום הגדול ביותר של קלמנס.

הגמר מול קווינס פארק ריינג'רס מליגת המשנה היה קשה מהצפוי. המפגש המקורי ב-22 במאי 1982 הסתיים בתיקו 1:1 דרמטי בהארכה, והמשחק החוזר נערך בחלוף חמישה ימים. קלמנס שמר בו על רשת נקיה, התרנגולים ניצחו 0:1 בזכות פנדל של הודל וחגגו באירוע שזכה לחשיפה מיוחדת בגלל סירובו של ויז'ה ליטול בו חלק במחאה על מלחמת פוקלנד. ובעוד קלמנס היה עסוק בגמר הכפול, נבחרת אנגליה כבר החלה את הכנותיה לגביע העולם, ופיטר שילטון עשה רושם טוב מאוד בשני משחקי ידידות. זה העניק לו יתרון די מוזר בעיני המאמן רון גרינווד, כי דווקא קלמנס נחשב לפייבוריט במהלך המוקדמות, במאבק האיתנים בין שני השוערים על האפודה הראשונה.

וכך, ראה קלמנס את המונדיאל בספרד מהספסל, בעוד שילטון היה נפלא וספג פעם אחת בלבד בחמישה משחקים. היתה זו ההזדמנות היחידה שלו לשחק על הבמה הגדולה, כי אנגליה לא העפילה לגביע העולם ב-1974 וב-1978 - והיא הלכה לאיבוד. הטורניר הבינלאומי היחיד שלו היה יורו 1980, שהיה סביר מבחינה אישית, אך הסתיים בפיאסקו מבחינה קבוצתית, עם הדחה בשלב הבתים. איכשהו, הוא לא ממש הותיר את חותמו ב-61 ההופעות במדים הלאומיים, והרגע הזכור ביותר בכלל היה השער האומלל שספג ב"דרבי" מול סקוטלנד, כאשר כדור פשוט של קני דלגליש עבר בין רגליו. "לגורדון בנקס זוכרים את ההצלה מנגיחה של פלה, לי זוכרים השטות הזו", העיד לימים קלמנס בהומור עצמי אופייני, אך זה לא שינה את העובדה כי היה אחד הגדולים בדורו בעולם.

כי קלמנס היה דמות מרכזית ביותר בליברפול שהפכה למעצמה בשנות ה-70'. ביל שאנקלי חד העין הגיע באופן אישי כדי להתרשם ממנו בסקאנתורפ וביקש להחתימו כאשר קלמנס כבר תיכנן קריירה של רואה חשבון. הוא השלים הכנסה כסדרן כיסאות בחוף הים, כאשר התבשר לפתע שהבוס הגדול רוצה אותו באנפילד, ולא היה מאושר ממנו. בחלוף שנתיים, הוא ירש את מקומו של אהוב הקהל, טומי "החזיר המעופף" לורנס - והפך במהרה לאהוב אפילו יותר מקודמו. קר רוח, אך לא חמור סבר, עם חיוך משועשע על הפנים וכושר מנהיגות, הוא היה שוער דומיננטי מאוד. קלמנס תיפקד לעתים כסוג של בלם נוסף ויצא הרחק מהרחבה כדי לבלום את חלוצי היריב במתפרצות. הוא גם היה ידוע בזריקות היד העוצמתיות שהחלו התקפות מהירות. ואולם, יותר מכל הוא הצטיין באינסטינקטים מעולים על קו השער ובזינוקים המרהיבים. גובהו היה 183 סנטימטרים בלבד, אך מעטים ידעו לרחף כמוהו, ולהדוף כדורים שהלכו לחיבורים. קלמנס גם התמחה בעצירת פנדלים, וכך היתה לו תרומה עצומה לזכייתה של ליברפול בתואר האירופי הראשון שלה.

היה זה בגמר גביע אופ"א מול בורוסיה מנשנגלדבאך האגדית ב-1973. הגרמנים נחשבו לפייבוריטים בזכות גאונותו של גינטר נצר, אבל קווין קיגן קירקס את ברטי פוגטס במשחק הראשון באנפילד בדרך ל-0:3. לקראת הסיום, נשרק פנדל לזכות האורחים, ויופ היינקס בעט לא רע - אבל קלמנס הגיב טוב עוד יותר. ההצלה הזו התבררה כמשמעותית, כי בגומלין כבש היינקס פעמיים, ובורוסיה ניצחה 0:2, אבל לא הצליחה להכניע את קלמנס פעם נוספת אחרי ההפסקה על מנת להשוות את התוצאה בסיכום הכללי. האדומים חגגו, ושם החלה השליטה שלהם בכדורגל האירופי.

ב-1976 זכה קלמנס בגביע אופ"א נוסף, ובחלוף שנה הוא הניף גם את גביע האלופות, אחרי 1:3 על יריבתו המועדפת בורוסיה מנשנגלדבאך בגמר ברומא. היתה זו יריבתו האהובה, והשוער עצמו הגדיר את ההצלחה מרגליו של אולי שטיליקה כחשובה ביותר בחייו. "התוצאה היתה אז 1:1, וזה היה הרגע ששינה את המומנטום. עלינו ליתרון זמן קצר לאחר מכן", הוא אמר. בגמר מול ברוז' ב-1978 בוומבלי, הוא כבר שמר על רשת נקיה בדרך ל-0:1, וזו גם היתה התוצאה במשחקו האחרון במדי ליברפול, בגמר ההוא מול ריאל מדריד, בשורותיה שיחק באופן אירוני למדי גם שטיליקה.

במשך יותר מעשור אי אפשר היה לדמיין את ליברפול ללא קלמנס. הוא החמיץ רק שישה מתוך 656 המשחקים בין 1970 עד 1981, והנהיג בקולניות חוליית הגנה מיתולוגית. בעונת 1978/79, היא היתה כמעט בלתי חדירה, עם שיא נדיר של 16 שערי חובה בלבד ב-42 משחקי ליגה. באנפילד, הוציא קלמנס ארבעה כדורים בלבד מהרשת ב-21 משחקים, אשר הניבו 19 נצחונות ושתי תוצאות תיקו. וזו לא היתה קבוצה בונקריסטית, כמובן --היא הובילה את הליגה בפער עצום גם עם 85 שערי זכות. היו אלה ימים בלתי נשכחים עבור האוהדים ברי המזל, וקלמנס היווה חלק בלתי נפרד מהתקופה המזהירה. לא לחינם מגדירים אותו רבים מאוד כגדול שוערי ליברפול בכל הזמנים גם עכשיו.

העזיבה היתה כואבת עבור הקהל, אך איש לא שמר טינה לשוער הכריזמטי. קלמנס זכה לתשואות אדירות בכל ביקור באנפילד, וכך היה אפילו כאשר השיג ניצחון היסטורי בכל קנה מידה במרץ 1985. במשך 73 שנה, מאז 1912, לא הצליחה טוטנהאם לגבור בחוץ על ליברפול - אבל הקללה הזו הוסרה סוף כל סוף כאשר קלמנס בן ה-36 לא ספג והצעיד את התרנגולים ל-0:1. הוא נתן 90 דקות מהממות, סיפק הצלה מטורפת מראשו של סטיב ניקול במחצית הראשונה, ומנע שיוויון מאוחר גם מפיל ניל. "בעיניי, הוא עדיין השוער הטוב ביותר בממלכה. אין עוד כמוהו", התפייט ניל אחרי שריקת הסיום. הוא לא חשש לפגוע בכבודו של גרובלאר. הוא פשוט אמר את האמת.

קלמנס קיבל מחמאות מסוג זה בצניעות אופיינית. על אף שנסק למעמד של כוכב גדול, הוא נותר תמיד בנפשו נער פשוט מסקאנתורפ, ויחסי האנוש מעולים הפכו אותו גם למאמן מצוין. כאשר קיבל הודל את התפקיד בנבחרת ב-1996, צירף את חברו הטוב מימיהם בטוטנהאם לצוות כמאמן שוערים, וקלמנס היה שם גם עם קווין קיגן, סוון גוראן אריקסון, סטיב מקלארן ורוי הודג'סון. רק פאביו קאפלו לא רצה בו והביא מאמן שוערים איטלקי במקומו, אבל אפילו אז שמרה אותו ההתאחדות במערכת, כי השפעתו החיובית היתה חשובה. קלמנס היה אהוב ומקובל על כולם, וזו מורשת חשובה לא פחות מביצועים פנטסטיים על הדשא במהלך 1,117 משחקי קריירה.

לכן האבל על מותו גדול כל כך. קלמנס התמודד עם בעיות בריאותיות וסוגי סרטן שנים במשך זמן רב, ואתמול תם הסבל כשהוא בן 72. בשבוועותיו האחרונים, הוא קיבל חיזוקים רבים בזכות הפניה המיוחדת של העיתונאי קלייב טילדסלי בטוויטר. לפני כחודש, הוא צייץ: "לריי קלמנס לא קל עכשיו. אם האיש הנפלא הזה הביא לכם הנאה מתישהו במהלך החיים, יהיה זה העיתוי הנכון לספר לו על כך". וכולם סיפרו. היתה זו מחווה מרגשת, וקלמנס נפרד מהעולם כשהוא מרגיש את עוצמת ההערכה כלפיו. יש בכך נחמה מסוימת.

עקבו אחרי יוכין בפייסבוק