כ-200 אנשים נכחו אתמול ביציעים במושבה. איכשהו, סגר או לא סגר, ביציעים בישראל מודל 2020 תמיד יהיה המספר המאוד לא עגול הזה, "סביב ה-200". דמיינו את אותם סביב ה-200 נעצרים במחסום על ידי שוטר פוטנציאלי שיעצור אותם ואומרים לו "אחי, אני עובד חיוני, צריך להיות במושבה". עם שריקת הסיום למשחק מול פלזן, רובם, נקרא להם בשם הצנוע "סביב ה-180", שאגו משמחה והרעידו את האצטדיון. בני משפחה, עיתונאים, סתם גורמים לא ברורים - כולם השתתפו בחגיגה.
ראיתי את הדבוקה השמחה באדום במרכז המגרש. המחשבה הראשונה שעברה לי בראש הייתה "מסיבת קורונה בהתהוות". אבל נו, מילא (דמיינו אנחה פולנית כבדה), זה כבר לא ישתנה ועולם כמנהגו ינהג, לפחות על המגרש. המחשבה שבאה מיד לאחר מכן כבר זרקה אותי לסוף מרץ, אז החלה הסאגה שבמהלכה השילה הפועל באר שבע הישנה את עורה והצמיחה תחתיה את הפועל באר שבע החדשה.
ההבדל בין מרץ לאוקטובר לא גדול על הנייר, אבל הוא קיים ועוד איך. אז היה סגר הדוק וחנוק והיום יש סגר נושם. אז הייתה הפועל באר שבע הדוקה וחנוקה והיום יש הפועל באר שבע נושמת, ועוד איך. קצת קשה להאמין שהמועדון ההוא, שנראה הרוס, מרוטש וגמור אפילו יותר מהגג הפגום של אצטדיון טרנר כל כך פורח. כמה סמלית העובדה שרגעים ספורים לאחר ההעפלה התברר שגם טרנר עשוי לחזור לפעילות כבר השנה.
באר שבע זכתה בפנדל מיותר-אך-מוצדק כבר בפתיחה. היריבה הייתה אותה פלזן שהתמודדה עם מכבי תל אביב על מקום בשלב הפלייאוף של מוקדמות ליגת האלופות לפני חמש שנים. אז הצ'כים נכנעו לפנדל של ערן זהבי לקראת הסיום בדרך לעוד שער ולהדחה, אתמול הם ספגו פנדל מז'וזואה, זהבי של באר שבע, כבר בפתיחה וזה הספיק להם כדי לארוז. כל זה קרה בזמן שזהבי האוריגינל חגג בבכורה עם איינדהובן. סימבוליות, כבר אמרנו?
השער נכבש והיה ברור שנראה משחק אבוקסיס טיפוסי - מערך זהיר עם ניסיון לעקוץ את היריב פה ושם, להתיש ולתסכל אותו ולהעביר את הזמן הארוך שנותר לסיום. ה"בעיה" של אבוקסיס בבאר שבע, בניגוד לבני יהודה, היא שיש לו יותר מדי כלים התקפיים בשביל לשחק הגנתי. השחקנים שלו מהקישור ומעלה בקושי מכירים את המונח "הגנה". כך יצא שבעשרים הדקות הראשונות באר שבע הייתה צריכה לכבוש שלושה שערים, אבל גם עמדה בפני לא מעט סכנות של ספיגה. הקישור האחורי היה פרוץ לחלוטין ופלזן חרכה את האמצע בקלילות. ממוצע השערים במשחקים של האבוקסיסים בשני המחזורים הראשונים של העונה בליגת העל עומד על 4.5. המספר אתמול היה אמור להיות לא רחוק משם.
אל תפספס
פלזן לחצה, שלטה, החזיקה בכדור - עד שהגיעה למיגל ויטור. לפני שנתיים, אחרי עוד פציעה ארוכה של ויטור, נדמה היה שבאר שבע נאחזת בו כמו ילד בוגר שמסרב לזרוק את הדובי הישן שלו. פשוט לא משתלם להחזיק שחקן כל כך פציע שרחוק משיאו בקבוצה שירדה מגדולתה. גם לאחר שחזר היו לו לא מעט משחקי נפל, כמו המפגש העגום עם מכבי תל אביב שהסתיים באדום מביך במחצית הראשונה. אלא שוויטור הוא עדיין ויטור, והוא שווה כל יורו. אתמול, ליתר דיוק, הוא היה שווה 4 מיליון. ביקום ההיפותטי שבו מתקיימות מחשבות הבדיעבד, אין סיכוי שבאר שבע בלי ויטור עוברת אתמול את הצ'כים. זה לא שפלזן קבוצה כזאת טובה, אבל היא הייתה מגיעה לרשת של לויטה לפחות פעם אחת, ואם הייתה מכה בפעם הראשונה הייתה עושה את זה גם בשנית ובשלישית. כל הפציעות של ויטור, כל ההספדים וההתייחסויות לדעיכה שלו, מתנקזים למשחק אחד שבו הצהיר בגאון: "אני עדיין כאן".
לא רק הוא עדיין כאן, כל באר שבע עדיין כאן. המועדון שסימני שאלה לגבי המשך קיומו, לפחות כאחד המובילים בארץ, עמדו באוויר לכל אורך האביב זקף שוב את ראשו. ההישג של הפועל באר שבע אתמול לא היה בהעפלה לבתים, ביכולת או באומץ. ההישג שלה הוא שהיא הוכיחה שקל לכופף אותה, אבל קשה לשבור אותה. ככה בדיוק מתנהג מועדון גדול.
הפועל באר שבע אולי לא תיקח אליפות העונה (אם וכאשר תהיה עונה), אבל לכל אורך הקמפיין האירופי היא מוכיחה שהיה מאוד מוקדם לנפנף אותה מהצמרת של הכדורגל הישראלי.