וויקסייד: מדור שבועי של אהרל'ה ויסברג

ג'ייקובן בראון: "נשבר לי הלב שלא זכינו להכרה שמגיעה לנו"

"הכדורסל ייגמר יום אחד, והילדים שלי עדיין יישארו. לכן, כשהם היו זקוקים לי, ההחלטה לעזוב הייתה קלה". הפציעה הטרייה, הגזענות בארה"ב, הגעגועים לג'יימס פלדין והמסר לאדם אריאל. ריאיון אישי עם קפטן הפועל ירושלים, שיעודד את חבריו מהספסל באתונה

ריאיון עם ג'ייקובן בראון קפטן הפועל ירושלים (עריכת וידאו: ניר חן, אפטר: אביחי ברוך)

לפני כחצי שנה, ב-11 במרץ, ג'ייקובן בראון היה חתום על הנקודות האחרונות שנקלעו במפעל אירופי כלשהו בסמוך ליציאה לתרדמת הקורונה. מאז הוא הספיק לתפוס כל כך הרבה כותרות, מבלי להופיע אפילו במשחק אחד רשמי אחד: הוא טס לארה"ב במהלך הסגר הראשון, חזר לישראל לקראת חידוש ליגת העל, השתחרר כדי להיות עם משפחתו, חתם מחדש בהפועל ירושלים, התמנה לקפטן - ונפצע. הערב (רביעי, 18:30), כשמחזיקת גביע המדינה תעלה לפרקט באואקה ותתניע מחדש את המאבק על ליגת האלופות, בראון יהיה שם איתה, לבוש בבגדים אזרחיים.

"אני אפילו לא זוכר את הרגע שבו נפגעתי, ועד עכשיו אני לא מצליח להבין איך זה קרה", מתאר הרכז הירושלמי, שהספיק להופיע במשחק אימון אחד בלבד נגד הפועל תל אביב לפני שהושבת בגלל חבלה חמורה בכתף. "החלטתי להישאר בישראל ולא לחזור הביתה, כדי להמשיך בטיפולים ובאימונים, ובעוד חודש וחצי נעשה הערכה מחודשת ונראה מתי אוכל לשחק. אבל על הנסיעה לאתונה לא הייתי מוכן לוותר. אני רוצה להיות שם עם החברים שלי.

"זה מתסכל מאוד. עבדנו כל כך קשה כדי להגיע לנקודה הזאת, ואתה רוצה לגמור את העבודה כמו שצריך. אני אדחוף אותם כאילו אני עצמי משחק, ולפחות עודד קטש הרוויח עוזר מאמן. אני מקווה שהשחקנים יקשיבו גם לי", הוא מחייך בריאיון לוואלה! ספורט לקראת רבע הגמר בצ'מפיונס ליג נגד סן פאבלו בורגוס.

עוד בוואלה! NEWS

אייל חומסקי: "מכבי תל אביב לא רצתה אותנו ביורוליג, וזו טעות אסטרטגית שלה"

לכתבה המלאה
דני מרון undefined

- מוזר להכריע את התואר של העונה שעברה עם הסגל של העונה הבאה.

"זה קשה. הקבוצה מהעונה שעברה הביאה כל כך הרבה לב ותשוקה למשחקים, וכל החתיכות התחברו עבורנו בפאזל, בכל עמדה. היינו רק צריך לעלות למגרש, לשמור חזק בהגנה, ומשם הכול היה מסתדר. הרגשנו שזה הרגע שלנו, ולכן קשה להתחיל מחדש".

- התחושה הזאת שאתה מתאר, מזכירה את הסטייט אוף מיינד בירושלים במהלך ליגת הקורונה. נראה שהקבוצה התקשתה להשתחרר מהצל של תחושת ה"מה אם", מה היה אמור לקרות אלמלא העצירה הכפויה והשינויים בסגל.

"אתה רוצה לזכות במשהו בסוף העונה, כדי לקבל את ההכרה. הכי קשה לי המחשבה שלא קיבלנו הזדמנות להרוויח את ההכרה הזאת. לא יזכרו לנו את זה ששיחקנו טוב ויפה, או שהייתה בינינו כימיה מיוחדת. מה שזוכרים בסוף זה את התארים. התחלנו לעשות כאן דברים גדולים, ורצינו להשלים אותם. כשאתה פורש, אתה רוצה את הזיכרון מהאליפויות ומהגביעים. וזה מה ששבר לי את הלב, רציתי את זה בשביל האחים שלי, זה הגיע להם".

כשבראון (30) מדבר על "אחים", הוא מתכוון בראש ובראשונה לשותפו בקו האחורי בשנתיים האחרונות, ג'יימס פלדין, שעבר לבטיס הספרדית והתקשר אליו במהלך השיחה בינינו. "מוזר להיות כאן בלי ג'יימס. הוא היה השותף שלי לחדר בנסיעות, ונוצר בינינו חיבור שלא הרגשתי עם אף אחד אחר. היו לנו המון שיחות על החיים, על הדברים הגדולים והקטנים, על התוכניות ליום שאחרי הפרישה. הוא הפך מחבר לאח".

- כמה הפועל ירושלים תהיה שונה בלי שניכם?

"הקבוצה הזאת שונה, ויש הרבה חבר'ה חדשים ומשמעותיים. הקבוצה של העונה שעברה הייתה חזקה יותר פיזית, היו לנו ממש 'גופות' בסגל. פתחנו בשלב מאוחר יחסית את ההכנה, ולחלק מהקבוצות בטורניר יש יתרון עלינו, כי הן התחילו לפנינו, אבל אי אפשר לחשוב על זה עכשיו. כשאתה משחק, אתה משאיר הכול מאחור. אם נגיע לרבע האחרון, שלוש או ארבע דקות לסיום, והמשחק צמוד, אני יודע שנוכל לנצח, ולא אכפת לי אם אנחנו משחקים נגד הלייקרס, מכבי, פנאתינייקוס או מילאנו".

עוד בוואלה! NEWS

הילילנד: הקמפיין האירופי של הפועל ירושלים תלוי במלקולם היל

לכתבה המלאה
"חיבור שלא היה לי עם אף אחד אחר". בראון עם ג'יימס פלדין (צילום: ברני ארדוב)

בראון, כאמור, היה אמור לשחק עם האדומים בשלבי ההכרעה בישראל במהלך הקיץ, אולם עזב במפתיע לאחר שכבר הגיע ארצה והשלים את תקופת הבידוד. עכשיו הוא מדבר בפתיחות על התקופה הקשה שעבר. "הילדים שלי היו צריכים את אבא בבית", מסביר האמריקני, "והם נמצאים בעדיפות ראשונה. הכדורסל ייגמר יום אחד, והילדים שלי עדיין יהיו שם. כך אני חי.

"זו הייתה החלטה קלה עבורי. אני לא מתחרט עליה, ואף אחד לא יגרום לי להרגיש רע בקשר לזה. כשהם צריכים אותי, אני שם. הם מקבלים את זה שאני לא נמצא עשרה חודשים וחצי בכל שנה, אבל כשהם זועקים לעזרה וצריכים אותי, אני אורז ובא. אולי זה יישמע אנוכי לכמה אנשים, אבל אם אתה לא אבא, לא תבין את זה, ולא אכפת לי".

- באיזה מצב מצאת את משפחתך בטקסס?

"זה היה רע. הכול היה סגור, לא יכולתי לנוע באופן חופשי ורגיל. לקח זמן עד שפגשתי את סבתא שלי. מיד נכנסתי לבידוד, הייתי לבד בבית. זה עזר לי להפוך לאיש משפחה טוב יותר, לאדם טוב יותר, ולהסתכל אחרת על החיים".

- כשעזבת את ישראל, האמנת שתחזור לקראת העונה הנוכחית?

"לא ידעתי מה יקרה. חשבתי רק על זה שאני צריך להיות עם הילדים שלי ולתפקד כמו שצריך כאבא. לא ידעתי מתי הווירוס הזה יעבור, אם בכלל אשחק העונה. הבנתי שזה הזמן להיות אבא טוב, להקדיש לילדים שלי את הזמן שאני לא יכול להקדיש להם כשאני רחוק. לא חשבתי על כדורסל עד אמצע הקיץ, כשהבנתי שחוזרים לשחק".

- שמך הוזכר כמועמד לקבוצות יורוליג, והייתה תחושה שירושלים תתקשה להשאיר אותך.

"לא יודע. לא אכפת לי. זה נגמר, ואני בירושלים. אולי לא הייתי מספיק טוב כדי ללכת לקבוצת יורוליג. זה לא מתסכל אותי. כל עוד אני יכול לפרנס את המשפחה שלי, ולעלות למגרש, זה בסדר מבחינתי".

עוד בוואלה! NEWS

להפוך כל אבן: כך התגלגל ניקוס פאפאס להפועל ירושלים

לכתבה המלאה
"איך פספסתי דבר כזה?! אם הייתי צופה, אולי הוא היה מחטיא?". אדם אריאל בפיינל פור (צילום: דני מרון)

- עקבת אחרי משחקי הפלייאוף בארץ?

"צפיתי בכל משחק. שמרתי על קשר עם המאמנים והשחקנים, אמרתי להם במה אני חושב שהם צריך להשתפר. אמנם עזבתי, אבל ניסיתי להישאר איתם, אחד מהם".

- איך הרגשת כשראית את שלשת הניצחון של אדם אריאל נגדכם בחצי הגמר?

"האמת היא שלא ראיתי את הקליעה הזאת בשידור חי! אמא שלי התקשרה ואמרה לי לצאת, כי היא השאירה לי חבילה במרפסת... עניתי לה 'יש משחק טוב, יש משחק טוב', אבל היא חששה שמישהו ייקח את זה. היא השאירה משהו לילדים, וניסיתי שוב להגיד לה 'יכולת להתקשר אליהם'. כשחזרתי לחדר, המשחק נגמר, ואז ראיתי את ההילוך החוזר. חשבתי לעצמי, איך פספסתי דבר כזה?! אולי אם הייתי צופה, הוא היה מחטיא".

- אני מניח שלא תתנגד לשלשת שיחזור של אריאל בפיינל אייט.

"דיברתי איתו אתמול ואמרתי לו: כדי שנהיה קבוצה גדולה, אתה חייב לזרוק ולקלוע ברמה גבוהה. אתה לא יכול לזרוק פעם אחת, שתיים, שלוש, ארבע פעמים במשחק. לא, אתה חייב לזרוק. זאת העבודה שלך, זה התפקיד שלך. אתה קלע מעולה, אתה חייב שיהיה לך ביטחון ולא לתת לו להיפגע גם אם אתה מחטיא כמה זריקות".

"לפחות קטש הרוויח עוזר מאמן. מקווה שהשחקנים יקשיבו לי". בראון במדים האהובים עליו (צילום: קובי אליהו)

בראון הוא הקפטן הזר הראשון של ירושלים, והוא לא מתרשם מדי מהתפקיד. "תמיד הרגשתי שאני הקפטן, אבל למעשה זו רק מילה. אם אתה בא, נותן דוגמה אישית ועובד קשה, זה כבר מראה מי אתה. תמיד הייתי זה שהחברים לקבוצה יכולים לבוא אליו ולדבר על הכול. לא רק על כדורסל".

- כשחזרת לארה"ב, המחאה נגד היחס הגזעני לקהילה האפרו-אמריקנית היה בשיאו.

"כל מה שאדם רוצה בחיים זה סיכוי שווה, וזה לא משנה אם הוא לבן, שחור, מקסיקני, היספני, ישראלי או טורקי. תן לי הזדמנות להראות לך איזה מין אדם אני, לפני שתשפוט אותי. כך זה צריך להיות. מה שקורה באמריקה זה ילדותי וקטנוני. אם שחור יכול לאהוב לבן ולקבל אותו בזרועות פתוחות, אז מה הבעיה? למה אתה לא יכול לעשות אותו דבר? אתה פוחד רק בגלל צבע עור?

"כמה מהתקופות הכי יפות בחיי היו עם אנשים לבנים. באוניברסיטת טקסס הייתי עם חבר'ה שקיבלו אותי כאחד מהם. הלכתי לישון אצלם, הסתובבנו יחד, יכולתי לנהוג במכונית שלהם ולנסוע לקניות. הם קיבלו אותי בזרועות פתוחות. אז איך אתה יכול לכעוס כל כך על מישהו בגלל הצבע שלו? זה נמוך, זה מראה שאין לך כבוד לחיים".

- באופן אישי, נתקלת בגילויי גזענות?

"כשהייתי בן 15, היה לנו משחק חוץ בליגת התיכונים נגד קבוצה שאין בה שחורים. אפילו בעיר לא התגוררו שחורים. לפני הירידה מהאוטובוס, המאמן אמר לנו 'תשחקו, אל תתעסקו עם האוהדים, וכשהמשחק ייגמר תחזרו לאוטובוס ונעוף מכאן'.

שיחקנו, נהנינו, ניצחנו, ו-40 ומשהו שניות לסיום, אחי ואני ירדנו לספסל. מישהו מאחור צעק לנו: 'זה בסדר, ניצחתם, אבל לא תצאו מהעיר הזאת'. היינו חייבים להגיב, והתחיל עימות עם האוהדים. אבא שלנו אסף אותנו, ונסענו 200 מייל תוך כדי שהמשטרה רודפת אחרינו, עד שיצאנו מהמחוז שלה והיא נאלצה לרדת מאיתנו".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully