בקיץ 1968, זמן קצר אחרי שהביס את שני מתחריו נלסון רוקפלר ורונלד רייגן, החל המועמד הרפובליקני לנשיאות ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון, לחשוב על האדם, והדמות, שהוא ישמח לראות לצדו על הטופס כסגן הנשיא המיועד, במסגרת המירוץ לבית הלבן.
לניקסון הייתה שורה ארוכה של מועמדים וביניהם סנאטורים, נציגים שונים של המפלגה הרפובליקנית ומושלי מדינות (לבסוף נבחר מושל מרילנד, ספירו אגניו), אך לרגע קט, הוא השתעשע עם האפשרות להביא לתפקיד את הקריירה שלו לוושינגטון הבירה - מאמן הפוטבול המפורסם אי פעם, וינס לומברדי.
הנשיא שבדרך אפילו יצר קשר, אך לאחר שגילה שבניגוד לאשתו מרי, וינס היה בכלל תומך של המפלגה הדמוקרטית, נאלץ ניקסון לוותר על הרעיון הלא שגרתי. שנתיים בלבד חלפו והשיחה הבאה ביניהם כבר הייתה בסיטואציה הרבה פחות נעימה.
זה קרה כאשר ניקסון הרים טלפון ללומברדי, ששכב בבית החולים של אוניברסיטת ג'ורג'טאון, גוסס ממחלת הסרטן. הנשיא הבטיח למאמן האגדי שכל אמריקה ניצבת מאחוריו ולומברדי בתמורה הבטיח לא לוותר, אבל זה כבר היה מאוחר מדי, ממש מאוחר מדי וזמן קצר לאחר אותה שיחה, ב-3 בספטמבר 1970, בדיוק היום (חמישי) לפני 50 שנה, עיניו של וינס לומברדי נעצמו בפעם האחרונה, בגיל 57 בלבד.
"הניצחון איננו הכל, הוא הדבר היחיד"
ישנם כל כך הרבה ציטוטים מוכרים המיוחסים לווינס לומברדי. את רובם הוא אכן אמר וחלק בטח סתם נקשרו אליו בזכות הדמות והאישיות שבנה לעצמו. כמאמן, הוא תמיד האמין שינצח, אבל לזה קוראים "תנאי הכרחי אך לא מספיק". וינס לומברדי גם תמיד ניצח ובלעדיו, אין שום סיכוי שה-NFL מהכנסות שנתיות בסך כ-16 מיליארד דולר לשנה.
הוא נולד ב-1913 בברוקלין, למד באוניברסיטת פורדהאם בברונקס ואחרי שלא נבחר בדראפט ה-NFL של 1937, שיחק קצת פוטבול חצי-מקצועני ועבד כגובה חובות, אך כאשר רצה להתחתן עם מרי, אביו דרש ממנו שימצא משרה רצינית ויציבה יותר. לומברדי הצטרף כעוזר מאמן לקבוצת פוטבול של תיכון סט. ססיליה מניו ג'רזי ובחלוף כמה שנים, אחרי שאימן גם את קבוצות הכדורסל והבייסבול של התיכון ועבד כמורה במגוון מקצועות שונים, הוא הפך למאמן הפוטבול הראשי.
בתפקידו החדש, הניצוצות כבר החלו להתגלות. תחת שרביטו של לומברדי, סט. ססיליה הפכה לקבוצת פוטבול התיכונים הטובה ביותר באמריקה וזכתה בשש אליפויות ניו ג'רזי, עד שהמאמן עצמו החליט שהגיע השעה להתקדם. הוא חזר לפורדהאם כעוזר מאמן, עבד כמה שנים גם בקבוצת הפוטבול של צבא ארצות הברית ולבסוף, הגיע ל-NFL, שם חבר לניו יורק ג'איינטס כמתאם ההתקפה.
כאשר הגיע לג'איינטס, הם היו קבוצה בינונית במקרה הטובה. שנתיים לאחר מכן, עם לומברדי כמתאם התקפה ואגדת פוטבול עתידית אחרת, טום לנדרי, כמתאם ההגנה, ניו יורק קרעה את שיקגו 7:47 וזכתה באליפות. משם, דרכו של לומברדי לעמדה של מאמן ראשי כבר הייתה קצרה מאוד ומי שקפצה על המציאה הייתה גרין ביי פאקרס.
בשנות ה-20 וה-30, עת ה-NFL רק החלה לבנות את עצמה, הצטרפו לליגה שלל "קבוצות מעיירות קטנות", כפי שהן כונו. בזו אחר זו אותם קבוצות נסגרו, מלבד הפאקרס. הם משחקים בעיר של כ-100 אלף תושבים, עם מטרופולין של כ-320 אלף והם, בפער עצום, קבוצת ה-NFL שמגיעה מהעיר הכי קטנה. לצורך ההשוואה, הקבוצה שבמקום שמעליהם ברשימה הזו, ג'קסונוויל, ממוקמת במטרופולין עם כמיליון וחצי תושבים.
בשנים הראשונות של הליגה, הפאקרס היו קבוצה בכירה אבל עד לשלהי שנות ה-50 המועדון כבר היה בקריסת מערכות. את עונת 1958 סיימו "האורזים" עם מאזן מחריד של ניצחון בודד, תיקו ו-10 הפסדים, מה שהוביל להתפטרות של המאמן ריי מקלין ולהחתמתו ההיסטורית של לומברדי.
כבר בשנתו הראשונה של לומברדי על הקווים, גרין ביי זינקה למאזן של שבעה ניצחונות מ-12 משחקים והוא הוכתר כמאמן העונה בליגה. איך זה קרה? המאמן החליף כמעט חצי קבוצה, שלח את כל הוותיקים לדרכם והתעקש שהפאקרס, בהשראת הדברים שלמד אצל הג'איינטס, יטוסו אך ורק במחלקה ראשונה. "אתה לא יכול להיות מנצח אם אתה לא מרגיש כמו אחד", הוא הסביר.
משם זה רק הלך ונמשך. בעונתו השנייה בקבוצה, 1960, לומברדי הוביל את הפאקרס להפסד בגמר. בשנתיים הבאות הוא כבר זכה בשתי אליפויות רצופות, תוך שהוא מנצח את... הג'איינטס, בשני המקרים. ב-1965 לקח עוד אליפות ומיד לאחר מכן זכה בשני הסופרבולים הראשונים אי פעם, עם ניצחונות מוחצים על קנזס סיטי ואוקלנד. ב-1967, עם חמש זכיות בשבע שנים, כולל שלוש רצופות, ואחרי שסיים כל אחת מעונותיו כמאמן עם מאזן חיובי, הוא החליט שהגיע העת לעזוב את הפאקרס.
תחילה עוד שימש כג'נרל מנג'ר, ולבסוף עזב סופית. זה היה שילוב של תחושת מיצוי ושל בעיות בריאותיות שהחל להרגיש, בעיקר קשיים בעיכול. הוא הלך לרופא, שהציע לו לעבור בדיקה, אך לומברדי טען שהוא יהיה בסדר וסירב ואף התמנה למאמן של וושינגטון רדסקינס והוביל גם אותה לעונה עם מאזן חיובי ב-1969, לפני שהכאבים הכריעו. אותה בדיקה שלא רצה לעבור אולי הייתה מגלה את הסרטן מוקדם יותר, אך בשלב בו לומברדי כבר הובהל לניתוח החירום כבר לא נשארו יותר מדי דברים לעשות עבורו.
מיד לאחר מותו הוא הוכרז כחבר החדש בהיכל התהילה של הפוטבול וליגת ה-NFL הודיעה כי הגביע המוענק לזוכה בסופרבול בכל שנה ייקרא "גביע לומברדי". המאמן האגדי עצמו, כמעט כמו משה רבנו, ראה את הארץ המובטחת ולא ממש נכנס אליה, אבל המורשת נותרה עוצמתית גם 50 שנה אחרי לכתו והמונח "לזכות בלומברדי" הפך לשגור.
המורשת הזו כוללת יכולות אימון עילאיות, חמש אליפויות, שתי זכיות בתואר מאמן השנה, 96 ניצחונות מ-136 משחקים ומאזן 1:9 מסחרר בפלייאוף, אבל היא גם כוללת את לומברדי האדם, האיש שפעם הכריז אחר כבוד: "אני לא רואה את השחקנים שלי כשחורים או לבנים, אלא כירוקים כמו הפאקרס".
בעשור המופלא שלו כמאמן ראשי ב-NFL, לומברדי היה אחד הקולות החשובים ביותר בקריאה לשוויון ופתיחות, ולהתעלמות מדעות קדומות מטופשות. הוא תמך בתנועה לזכויות האזרח, סלד מחוקי הסגרגציה, שילב עוד ועוד שחקנים שחורים בפאקרס והפך כמה מתוכם לאגדות.
הוא לא עצר שם והבהיר היטב לכל שחקניו שהוא לא יקבל התעמרות או אפליה של אנשים על רקע המיניות שלהם. בפאקרס של לומברדי, אי שם בשנות ה-60, שחקנים כבר חשו בנוח מוחלט לצאת מהארון בפניו ובפני חבריהם לקבוצה. אפילו בימינו זה לא נראה ריאלי בחלק גדול מעולם הספורט.
חצי מאה שווינס לומברדי כבר לא איתנו. מאמנים גדולים אחרים באו והלכו אף הם, אבל איש לא התקרב אליו בשילוב שבין המאמן לאדם.