בעיירה הקטנה בדום, קילומטרים ספורים צפונית מכרונינגן, עומדת לה כנסיית ואלפרידוס הקדוש. היא נבנתה במאה ה-12, והזמן עושה את שלו - המגדל שלה נוטה הצידה, אפילו יותר ממגדל פיזה המפורסם. לא הרחק משם, בכיכר המרכזית, פועל כבר עשרות שנים בית הקפה האהוב בבעלותו של חריט קונינג. רוב התושבים, ויש בבדום כ-8,000 איש, נהגו לבלות בו בתדירות גבוהה, אך בימי הקורונה הוא נותר שומם. ובתוך העצב וחוסר הוודאות, היתה הודעה אחת שהעלתה חיוך רחב על פניו של קונינג. "איך אתה עובר את המשבר?", התעניין לפני כחודשיים אריאן רובן.
הדאגה הזו כנה. היא לא יכולה להיות מזוייפת, כי רובן מחובר מאוד לשורשים. הוא לא רק נולד וגדל בבדום - הוריו עדיין מתגוררים בכפר. הוא ביקר שם המון. הוא המשיך לבלות בבית הקפה של קונינג. הוא שומר ברשימת אנשי הקשר עשרות מספרי טלפון של בני המקום. גם אחרי הקריירה המופלאה במדי צ'לסי, ריאל מדריד ובעיקר באיירן מינכן והנבחרת הכתומה, הוא לא השתנה. עמוק בתוך נפשו, הוא עדיין הנער מבדום שרכב כל יום על אופניו לאימונים באקדמיה של כרונינגן, אליה הצטרף בגיל 12. הלב שלו תמיד היה שם, צבוע בירוק-לבן של המועדון שמכנה את עצמו "גאוות הצפון". ואל הלב הזה פנה בשלהי 2018 קמפיין נרחב שאירגנו האוהדים בנסיון מרגש להחזיר את הבן הגולה הביתה.
הוא יצא לדרך מיד אחרי שהאליל הודיע על כוונתו לעזוב את באיירן באמצע העונה שעברה - והחצים הופנו למקום הנכון ביותר. "לך בעקבות הלב", קראו השלטים. הם הונפו באיצטדיונים במהלך משחקיה של כרונינגן. הם נתלו במרפסות. הם הודבקו על גבי משאיות של חברת ההובלות המקומית. הם פורסמו במקומונים. אפילו הילדים הקטנים מבית הספר בו למד בזמנו רובן הצטלמו איתו.
הילדים האלה מעולם לא זכו לראות את רובן בפעולה במדי כרונינגן. למעשה, גם אלה שקיבלו אז את תעודות הבגרות לא היו עדים לפריצה המסחררת שלו - כי הרי היה זה ממש מזמן. את הופעת הבכורה עשה הבחור בדצמבר 2000, כאשר נזרק למים העמוקים על ידי המאמן יאן ואן דייק - והנסיקה היתה מהירה מאוד. שבועיים אחרי שליהטט במשך כמה דקות כמחליף, קיבל רובן את המקום בהרכב דווקא מול פיינורד, ושיגע את מגן הנבחרת הוותיק קייס ואן וונדרן שהיה מבוגר ממנו ב-15 שנה. הנער עם רעמת השיער החיננית פשוט התעלל בו, והיו שבחרו בו לאיש המשחק שהסתיים בנצחונה של כרונינגן. בדיעבד, אגב, היו אלה הנקודות שסייעו לקבוצה להבטיח הישארות.
כרונינגן היתה אז בשפל. גאוות הצפון באמת היתה המועדון המוביל בחבל במשך תקופה ארוכה, אך בשלהי שנות ה-90' היא ירדה לליגה השניה, והיריבה המרה הרנבן תפסה את מקומה. ב-2000, חודשים ספורים לפני הבכורה של רובן, שבו הירוקים-לבנים למקומם הטבעי, אך היו רחוקים מאוד מהצמרת. הנער הפך, אם כך, באופן מיידי לתקווה הגדולה ביותר ביציעים. כולם דיברו על התחבולן המהיר שמתנייד לכל מקום על אופניו כי עדיין לא היה לו רשיון נהיגה. רובן הצית את הדמיון, על אף שלכאורה אפילו לא תופקד בעמדה המקורית שלו.
כי במהלך הלימודים באקדמיה, שובץ אריאן בעיקר כפליימייקר, ולעתים כחלוץ שני. מאמני הנוער שיבחו את ראיית המשחק שלו, אבל יאן ואן דייק בחר אחרת. הוא הבחין בעיקר ביכולת הכדרור הפנומנלית תוך כדי ריצה וייעד לרובן את תפקיד הקיצוני השמאלי. את המעבר ימינה יעשה רובן בשלב מאוחר יותר בחייו, והמהלך שרשום על שמו בטאבו עדיין לא הומצא אז. בתחילת דרכו, הוא השתמש ברגלו השמאלית הנהדרת כדי לסיים התקפות מבלי לחתוך למרכז, וכך הגיע שערו הראשון - מול אייאקס. היה זה תיקו 3:3 דרמטי, בו מצא את הרשת גם שוטה ארבלדזה, אבל רובן עשה את הכותרות. לא לחינם הוא דורג גבוה ברשימת הרכש הפוטנציאלי שבנה אז מועדון הפאר מאמסטרדם.
נציגים בכירים מטעם אייאקס הגיעו אז לביתו של רובן על מנת לשכנע אותו להצטרף. אלא שהם עשו אייתו לא נכון את שמו הפרטי על הקלסר שהובא, וזו היתה טעות בקנה מידה היסטורי. המשפחה סברה כי מדובר בסימן לא מעודד - אם הם לא טורחים לבדוק כיצד לכתוב את השם, האם ידאגו לקדמו מקצועית? רובן עצמו טען בדיעבד שהיה זה שיקול משני, אבל בשורה התחתונה הוא העדיף את איינדהובן. קוראים להם איכרים, האווירה בעיר שלווה בניגוד לבירה, וכל זה התאים הרבה יותר לאופיו של רובן. הוא אמנם התגורר בהמשך בלונדון, מדריד ומינכן, אבל שקט ורוגע חשובים לו. זו גם היתה הסיבה לכך שלא עזב את כרונינגן ב-2001, אלא המתין שנה נוספת עד גיל 18. "חשוב מאוד לסיים את הלימודים. מה יקרה אם אפצע ואגמור את הקריירה? צריך לדאוג לאופציות אחרות", הוא הצהיר.
ב-2002, אחרי עונה נהדרת, במהלכה הפך לבאנקר בהרכב וכבש שישה שערים, מכרה כרונינגן את רובן בלב כבד, כאשר יאן ואן דייק כבר לא היה שם. המאמן, שהיה אגדה בכרונינגן כשחקן עם שיא של 527 משחקי קריירה בכל המסגרות, הועזב - ואולי זה הקל על רובן להמשיך בתנופה ללא דחיה נוספת. "כבר אז היה ברור שמדובר בכוכב על, כי יש לאריאן הכל", אמר בדיעבד ואן דייק האגדי, אשר בילה 17 שנה על הדשא בירוק-לבן. רובן ידע היטב כי בעידן המודרני נאמנות כזו למועדון בסדר גודל כזה בלתי אפשרית מבחינת כוכב פוטנציאלי עם שאיפות. הוא לא יכול היה לשחזר את הקריירה את יאן ואן דייק. הוא רק הבטיח להשתדל לחזור יום אחד, כי חלק גדול מליבו נשאר שם.
אז בשלהי 2018 קרא לו הקמפיין להאזין ללב הזה. רובן הקשיב ושקל את האפשרות בכובד ראש, אך בסופו של דבר בחר לתלות את הנעליים בתום העונה. הוא לא הרגיש כשיר מספיק על מנת להכניס סטנדרים חדשים במועדון נעוריו, וגם לא היה לו דחף של ממש למשוך את הקריירה מעבר לנדרש. אליפות נוספת עם באיירן הרגישה כמו אקורד סיום הולם בגיל 35. אז רובן נפרד מהמשחק עם דמעות וחיוך בו זמנית, ואיכזב את מאות האלפים בצפון הולנד. תחושה מרירה של החמצה היתה באוויר. דירק קויט חזר לפיינורד כדי להוביל אותה לאליפות, גם רובין ואן פרסי שב הביתה לרוטרדאם. למה רובן לא יכול לעשות אותו דבר עם מועדונו האהוב? למה כל האוהדים התאמצו לשווא?
השיקול המרכזי של הכוכב היה פשוט - על אף הכמיהה לסגור מעגל, הוא האמין שלא כדאי למשוך את הקריירה יותר מדי. "בסוף איש הזכוכית שיחק יותר מכולם", הוא התבדח כאשר עזב את הכדורגל בגיל 35 - כי חוש ההומור שלו איפשר לו לצחוק אפילו על עצמו. אחרי פציעות כה רבות, זה היה הזמן למלא מצברים ולנוח. סביר להניח כי ללא מגיפה כלל עולמית, הוא לא היה חוזר. אלא שהקורונה שינתה לחלוטין את כל התמונה.
כאשר הופסקה הליגה ההולנדית במרץ, הרגישו כולם את ההשלכות הכלכליות - והמועדונים בסדר גודל בינוני וקטן נפגעו יותר. כרונינגן נכנסה לחובות של 5 מיליון יורו, ולראשיה היה ברור כשמש איזה פתרון עשוי לסייע מאוד מכל הבחינות, כולל הפיננסית. אז המנהל הטכני מארק-יאן פלדרוס והמנכ"ל ואוטר חודה עשו מעשה. הם יצרו קשר עם אישתו של הכוכב, גיששו - ואז יצאו בסוף מאי למסע מכרונינגן למינכן על מנת להפתיע את רובן בביתו, להקרין לו את הרגעים המרגשים מתחילת הקריירה, וגם סרט על שובו של מייקל ג'ורדן, ולבקש את עזרתו. זה עבד. זה פשוט לא יכול היה להיות אחרת.
"אריאן אמר שירצה לעשות משהו עבור כרונינגן, אז באנו אליו. הראינו לו עד כמה חשיבותו יכולה להיות גדולה עבור כרונינגן", הסביר פלדרוס את הצלחת המהלך, אך רובן הבין, כמובן, עד כמה הוא חשוב גם בלי העלילה על ג'ורדן. "הקשבתי לאוהדים שקראו לי ללכת בעקבות הלב", הוא אמר. באיחור של שנה וחצי, זה קרה. המשימה שלהם הושלמה. ומאז, כולם באיזור מדברים רק עליו. המנויים נחטפו כמו לחמניות, למרות שכלל לא ברור מתי הקהל יורשה לחזור. זו בדיוק הדחיפה לה היתה זקוקה כרונינגן על מנת לשרוד את המשבר. המהלך המופלא השתלם עוד לפני שרובן בעט בכדור.
האם יופיע על בסיס קבוע? עדיין מוקדם לדעת, והכוכב עצמו היה זהיר. "האתגר הפיזי יהיה קשה", הוא הצהיר במסיבת העיתונאים הראשונה, ואף הכניס לחוזהו ביוזמתו את הסעיף לפיו לא יקבל שכר אם לא יהיה כשיר. כסף לחלוטין לא רלוונטי מבחינתו. הוא שם כדי לתרום, ולא כדי להרוויח. מעטים מאוד השחקנים שזוכים לחזור למקום בו הכל החל כשגילם כפול. רובן עזב את כרונינגן כשהיה בן 18. עכשיו הוא בן 36. זה מרגיש כמו אגדה, ולכן זה לא יכול להיכשל. זה יהיה פרק מפואר אחרון בקריירה המזהירה הזו.
אז אתמול נוסף פרק חדש בעלילה המסקרנת, כאשר המאמן דני בייס - המבוגר מרובן בשנתיים בלבד - מינה את האליל לקפטן. פעם, כאשר רכב על אופניו ברחובות בדום, הוא לא היה מעז אפילו לחלום על כך. עכשיו, לראשונה בחייו, הוא יענוד את הסרט במדי הקבוצה שהוא אוהב יותר מכל. וכל יושבי בית הקפה של חריט קונינג, אשר חוזר בהדרגה לשגרה, משוחחים רק על זה. ואפילו המגדל בכנסיית ואלפרידוס הקדוש יכול מעכשיו לעמוד זקוף. כי עם רובן, כרונינגן באמת תהיה גאוות הצפון.
עקבו אחרי יוכין בפייסבוק