יש מחיר לשיגעון: עד מתי פנאטיקס יפרחו במגרשי הכדורגל?

השאלה היא מה אתם רוצים. מה אתם מחפשים בכדורגל. מה מלהיב אתכם, מה עושה לכם את זה. אם אתם בעניין של אבוקות וחזיזים, זה מה שתקבלו: אבוקות וחזיזים. אש ביציע. פיצוצים מחרישי אוזניים, כמו בדרבי של בלגרד. "אווירה לוהטת", כמו בדרבי של איסטנבול או בואנוס איירס. צילומים חזקים של פירוטכניקה, סרטונים שירוצו ברשת, אבל גם תחושת פחד באצטדיון, התרגשות לצד אימה, זירה אלימה, שמתאימה לגברים הורמונליים בלבד. פנאטיקס.

פעם אחת בחיי הזדמן לי להיות ביציע הפופולר בדרבי של בואנוס איירס, אי שם בשנות ה-90. הייתה אווירה מוטרפת כמו שאפשר לדמיין. חלום שהתגשם, פנטזיה. בדיעבד החוויה קיבלה פרספקטיבה אחרת. זו הייתה סצינת עידוד מושלמות, אבל בצפיפות חסרת אחריות. רשלנות פושעת. צילום מרחוק הראה רגעי כדורגל מרהיבים - קונפטי, דגלים, גוש עידוד יפהפה שמקפץ ושר - אבל מבפנים זו הייתה סכנת מוות (מעבר לשוד המזוין של תייר מזדמן, אל מול עיניי הנדהמות, המפוחדות, כשבאיומי סכין נלקחו לו נעלי הנייקי). אין נשים וילדים. כולם זכרים אמוציונליים, חצי מהם בלי חולצה. צועקים ושרים מכל הלב, נעים בין קיצונויות רגשיות. בגול כולם דהרו מטה במורד המדרגות, מיד לאחר מכן חזרו מעלה במדרגות באותה דהרה, ורק בנס לא נרמסנו. אוהדים יושבים על הגדר הגבוהה, תקלה קטנה והם נופלים למותם. סוער, דרמטי, אבל הכל מהול בפחד. שעות ארוכות אחרי המשחק, הדופק לא חזר לסדרו.

מנגד, כמה שנים לאחר מכן, התברגנות, חופשה בלונדון. אני ובת הזוג הולכים למשחק של צ'לסי. מזמינים כרטיסים מהארץ, משלמים עליהם הון, הם מחכים לנו בקופות, הכל בקלאס. נכנסים לפאב האוהדים מחוץ לסטמפורד ברידג', מגלים כמה עשרות שיכורים שרים, וכמה עשרות תיירים שמצלמים אותם. עלינו ליציע, סדרנית ליוותה אותנו לכיסא, הכל מסודר ומזמין, לצדנו בעיקר אסיאתים עם חולצה של צ'לסי, סביב הצוואר מצלמה, מחויכים ונרגשים כמו קלישאה על תיירים. מעל היה תנור מחמם. הייתה שעת ערב מאוחרת, אחרי יום קניות מעייף, ובת זוגי נרדמה. נרדמה! במגרש כדורגל! אוהד אנגלי ותיק שזיהה אותה נתן בי מבט מזועזע. התביישתי. הוא הניד בראשו כלא מאמין. בוודאי נזכר בימים היפים ההם, של יציעי העמידה הצפופים. סביר להניח שבאותם רגעים העדיף את סכנת החיים על פני תיירת ישנה.

בין שני מצבי הקיצון האלה - אווירה לוהטת מפחידה מול אווירה נקייה ומנומנמת - ברור מה אוהד הכדורגל מעדיף. תנו לו את השיגעון, זה הבסיס של המשחק. הקלישאה אומרת שילד שמגיע לראשונה לאצטדיון נדהם מכר הדשא הירוק שנפרש לפניו, אבל מהר מאוד הוא בעיקר נדהם ממה שמתחולל סביבו, וממה שעובר על אבא שלו. הקודים ההתנהגותיים במגרש כדורגל הם ייחודיים, ולכן סוחפים. הם אלימים וקולניים. מותר שם לקלל, לקרוא קריאות גזעניות, לאחל ליריבים שלך להישרף ולחלות בסרטן. זה מקום שמאדיר את "השרופים" ו"המשוגעים". פנאטיקס זאת מחמאה. עד שזה לא ישתנה, כדורגל לא יפסיק למשוך בחורים צעירים עם חיבה לאלימות ולהתפרעויות.

אף אחד לא התפלא שארגוני אוהדים של מכבי תל אביב ובית"ר ירושלים היו מעורבים בתקריות האלימות השבוע בהפגנות. הם כבר מיומנים בקטטות אלימות, מכירים את ההתנהלות, מכירים את הדינמיקה עם המשטרה, יודעים איך הם אוהבים לתקוף (בדרך כלל ביחד, מאחורה, פחדנים שכאלה). מגרש הכדורגל הוא הזירה המושלמת עבורם. הם מתים על הפינה שלהם באצטדיון, על ההשתייכות לארגון הקטן שלהם, עם המדים והסמלים. הכדורגל הוא רק תירוץ.

לכולם ברור שהמשחק עצמו ממש לא מעניין את חלקם, בטח לא את האלימים ביניהם. בדיוק כמו עם החוליגנים הרוסים והאנגלים בטורנירים הגדולים - לפעמים הכדורגל הוא רק הרקע למפגשים. המקום להתאגד. הסיבה להתפרע. ההזדמנות שחבל לפספס. יום חגם. אכפת להם רק מהמסביב. גם לה פמיליה הבהירו את זה השבוע, כשדיברו על "פגיעה בסמלים יהודיים". בית"ר ירושלים? בכלל לא על הפרק. היא בפגרה. לא פעם הפנאטיקס למיניהם מחויבים יותר לארגון שלהם מאשר לקבוצה. מבחינתם שהקבוצה תפסיד, העיקר שהם דפקו מכות לארגון היריב. לפעמים היריב הכי גדול שלהם זה ארגון מתחרה של אותה הקבוצה. הכדורגל הוא בסך הסביבה שמאפשרת את ההתפרעויות. איזו עוד זירה מעודדת אנשים "להשתגע"?

אין לי אחים ליציע. המשותף ביני לבין העבריינים מהפנאטיקס היא שאנחנו לכאורה תומכים באותה קבוצת כדורגל, וזהו. אני שונא אותם, והם שונאים אותי. סביר להניח שבמחאות הם היכו גם אוהדי מכבי תל אביב. גזענים עלובים, שעושים נזק לקבוצה, מעכירים את האווירה, פוגעים בשמה הטוב. מבחינתי שוטרים צריכים לאתר ולדוג כל אוהד ששר "טועמה מחבל", ולזרוק אותו מהיציע. השאלה היא מהי הסביבה שמאפשרת את זה. זאת לא הנהלת מכבי תל אביב, אלא המשחק. המסורת. הקודים האלימים שכבר טמועים ביסודות שלו. בכדורגל אלו רק "הקנטות". כשאוהדי כדורגל נאבקים על זכותם לקלל ולשיר שירי שואה, כשהם מוחים על סתימת פיות, מתלוננים על "עולם הולך ונעלם" ועל החרמת ציוד, מאדירים את ימי האבוקות והרימונים והחזיזים, מתענגים על "אווירה" - הם מאפשרים את המציאות הפרועה הזאת ומנציחים אותה. מאחר ש"האווירה" הזאת היא המנוע הכלכלי של המשחק, ספק אם זה ישתנה בקרוב.