בסרטון: היכל קבוצת שלמה תחת מציאות הקורונה
הפועל תל אביב נגד מכבי תל אביב. 80 דקות של כדורסל עד כה בסדרה. האדומים צעדו ביתרון במשך 72:03 דקות. הצהובים הוליכו במשך 4:10 דקות.
מכבי, שמאז החזרה מפגרת הקורונה קלעה 114, 103, 100, 93 ו-90 נקודות מול קבוצות הבית העליון, עומדת על 69.5 נגד יריבתה העירונית מפאתי הטבלה. הפועל, שבשבוע שעבר הפסידה לנציגה הטרייה מהלאומית מכבי אשדוד, וספגה ממנה 97 בזמן החוקי ו-106 בתום הארכה, היא זו ששולטת בקצב; היא זו שקובעת את הטון; היא זו שגורמת לאלופת המדינה להזיע ולרדוף אחריה.
ייתכן שזה יספיק לה להשלמת הסנסציה. לא בטוח בכלל. כבר עכשיו, זה כמעט בגדר בלתי ייאמן.
בשעה 20:57, כשהקבוצות עמדו בשתי שורות זו מול זו, ו"התקווה" התנגנה מול היציעים הנטושים, קשה היה שלא להיזכר מה קרה בדיוק שנה קודם לכן, באותו מקום ובאותה שעה, ב-21 ביולי 2019. גם אז נוגן ההמנון הלאומי, וגם אז ים מדר ודני אבדיה (ורז אדם) היו על הפרקט. בערב ההוא הם זכו עם נבחרת העתודה באליפות אירופה, ברחבי היכל קבוצת שלמה לא היה כיסא אחד ריק, וקשה היה למצוא מקום לעמוד אפילו על המדרגות ובשערי היציאה. כמה מלנכולית הייתה הסיטואציה שנגלתה אמש באולם, שבעולם נורמלי היה מתפרץ כמו הר געש אל מול התצוגה הלוחמנית של הפועל תל אביב.
לא מעט גבות הורמו כשהאדומים בחרו להנחית באמצע העונה את יאניס קסטריטיס. היה מי שטען שהוא "גוזל" עבודה ממאמנים מקומיים, ושאין לו שום יתרון על פני ישראלים שמחכים למשרות. מגיפת הקורונה דאגה שהוא גם לא יקבל הזדמנות אמיתית, ובחמישה חודשים - עד חזרת הליגה לפעילות - הספיק היווני לנהל ארבעה משחקים בלבד.
קסטריטיס זכה בינתיים לאמון, וחוזהו הוארך, אבל המשיך לסחוב על הגב את הקוף ממשחקיו נגד יאניס ספרופולוס. בימיו בליגה היוונית, הוא פגש שש פעמים את יריבו. בכולן הובס, ובהפרש ממוצע של 28.5 נקודות. אלא שלסדרת רבע הגמר, גם בלי ג'ורדן המילטון, הוא הגיע מוכן ונחוש יותר, כמי ששולט טוב בהרבה בשחקניו, ונהנה מניצחונות טקטיים על המגרש.
אתמול, במפגש השמיני בין השניים, הגיע הניצחון הראשון של קסטריטיס. ספרופולוס, ההוא שהכניע העונה את ז'ליקו אוברדוביץ', דימיטריס איטודיס, ארגין עתמאן וריק פיטינו בתצוגות מבריקות של כדורסל, הפך לפתע למובל ולנגרר, שמנסה להגיב ונזהר לא לאבד את העשתונות.
גם אם מכבי היא זו שתנצח לבסוף במשחק המכריע, ולמרות הדרך שבה הפועל בעטה בדלי במשחק הראשון, קסטריטיס ראוי למלוא הקרדיט על הדרך שבה הופיע מול בן ארצו הבכיר ממנו. וגם אם העונה שלו תסתיים בעוד כ-36 שעות, הוא יידע שהוציא ממנה את המיטב. את קבוצת הווטסאפ של המאמנים המקומיים אפשר לסגור, או לפחות בינתיים להגדיר על "השתק" לשנה הקרובה.
בקבוצה אחרת, קבוצת הפייסבוק של אוהדי מכבי תל אביב בכדורסל, חברים יותר מ-19 אלף משתמשים, שיכולים למלא כמעט פעמיים את יד אליהו. אתמול בשעות הצהריים עלה בה סקר מי הוא שחקן הקלאץ' האולטימטיבי. דיוויד בלו גרף את הקופה ללא פייט ראוי, אבל במקום השני דורג סקוטי ווילבקין והמחיש כמה קצר ומתעתע הזיכרון מצד אותם אוהדים שהותירו אחריו, בין היתר, את אנתוני פארקר וטייריס רייס.
ווילבקין הכניע העונה במו ידיו את אולימפיאקוס והפועל ירושלים, ופירק במאני טיים את צסק"א מוסקבה, אולימפיה מילאנו ופנאתינייקוס. הוא האיש שחתום על הניצחון הדחוק בדרבי הראשון בסדרה, רק לפני ארבעה ימים, אבל הוא גם זה שנטש את חבריו ברגע האמת והותיר אותם חשופים. לבלו, פארקר ורייס זה לא קרה, ולא צריך להיות מומחה לשפת גוף כדי להבחין בחוסר החשק שהפגין אתמול, ובעיקר בעצבנות שהביאה לבסוף להרחקתו.
וסיפורו של ווילבקין, כפי שהובא כאן בתחילת השבוע, הוא סיפורה של הקבוצה כולה. כי הוא לא היחיד: גם אותלו האנטר נראה עצבני ו/או לא כשיר במאת האחוזים; סנדי כהן רוצה, אבל לא מסוגל (ובכל זאת נשאר דקות ארוכות מדי על הפרקט); דני אבדיה נקלע ליום שחון, ולראשונה העונה סיים משחק שלם בזירה המקומית ללא נקודות; טיילר דורסי נוטף כישרון, אולם הוא לא אחד שאפשר לבנות עליו כמנהיג; אלייז'ה בריאנט וקווינסי אייסי מושבתים, כעת גם יובל זוסמן, והיחיד שסוחט מעצמו את המיטב הוא, כמו תמיד, אנג'לו קלויארו.
במובן מסוים, ספרופולוס הוא קורבן של הסיטואציה. המאמן היווני נותר כמעט ללא כלים בקו האחורי הדליל באמת שיש לו, והוא אף נאלץ לשגר למערכה ברגעים המכריעים את פרדי בורדיו ודורי סהר בניסיון לשנות משהו. ועדיין, מכבי תל אביב נראית עייפה ומבולבלת, ואי אפשר לנקות את ספרופולוס מאחריות לכך שהיא נופלת בדיוק בתחומים שבהם הצטיינה מאז הגעתו: האינטנסיביות ההגנתית, האנרגיות הבלתי נגמרות, הפרגון ההדדי, השקט הנפשי, האופי הלוחמני והיעדר האפשרות להישבר. אלה היו הסודות שהובילו אותה לעונת יורוליג מוצלחת, ואלה המרכיבים שחסרים לה כל כך כעת.
מכבי אינה לבד בסרט הזה. חשוב לזכור: כל מה שקורה בליגות הקורונה, תחת שינויי הסגל והתנאים המוזרים מסביב, צריך להילקח בפרופורציה הנכונה ולהתחבא מאחורי סוגריים. אפשר לנתח את התופעה מזוויות מגוונות, ובוודאי למצוא לה נימוקים שונים, אבל בשורה התחתונה יש נקודה משותפת לשלוש הליגות שחזרו לשחק אחרי התפרצות המגיפה: אלופות ספרד וגרמניה, ריאל מדריד ובאיירן מינכן, אפילו לא העפילו לחצי גמר הפלייאוף המזורז במדינתן. אלופת ישראל, מכבי תל אביב, עומדת כפסע מלהצטרף אליהן. בין אם זה יקרה לה ובין אם לאו, גם היא, ממש כמוהן, משדרת שהדבר האחרון שמתחשק לה לעשות כרגע הוא לשחק כדורסל.
תומר גינת ידע שזה עומד להיות משחקו הביתי האחרון בדרייב אין, לפני שייצא להרפתקה הצרפתית בחייו. בשניות האחרונות זכה לסטנדינג אוביישן, רק בלי הסטנדינג. אלא שההתרגשות שאפפה את עשרות עובדי (ואוהדי?) הפועל תל אביב ביציע, חיפתה על חסרונם של האלפים. אחרי הבאזר הוא ניסה למנוע את קיום טקס הפרידה שהוכן למענו מראש. ממש התחנן, אך לשווא. הקליפ הוקרן על המסך, המגן הוענק לו, והוא ירד מהפרקט עם 21 נקודות, שבעה ריבאונדים, 4 מ-5 לשלוש וניצחון יוקרתי ומתוק אחד.
"חבר'ה, אני לא רוצה לסכם", אמר הקפטן במיקרופון, "יש לנו עוד משחק ביום חמישי. כשיגיע הזמן, נסכם כמו שצריך". אם גם מדר ימשיך לפרוח כמו אתמול (22 נקודות, חמישה ריבאונדים ושישה אסיסטים) ולהיות מה שהוא - פשוט חוויה מרגשת שטמונה בתוך גוף צנום של שחקן אחד, האדומים עלולים למצוא את עצמם מכינים טקס פרידה נוסף, מוקדם מהצפוי ומהרצוי. ועל ים אפשר לומר, במחילה: איזה מדר פאקר של שחקן.