בסרטון: שאראס נבחר להיכל התהילה של היורוליג
"לשחק אצל סווטיסלאב פשיץ' היה גיהינום עלי אדמות. עשינו כל מה שהוא ביקש, והוא מעולם לא ויתר על שום דבר. הוא הגזים. אני חושב שלאורך כל העונה היו לנו שבעה או שמונה ימים חופשיים. הוא התנהל בקהות חושים, גער בנו, העניש והעליב אותנו, אבל לא היה לנו אכפת כי רק רצינו לנצח. התקשורת איתו הייתה סבוכה. דיאן בודירוגה היה בא אליו באימונים ואומר 'קואוץ', שיחקתי אתמול 35 דקות, אני כבר לא יכול לעמוד בזה', ופשיץ' היה עונה לו 'יש לנו משחק בעוד יומיים, תנוח בבית אחרי האימון'. לא היה לו שום כבוד לעבודה של האחרים. אני לא אדם רגיש, אבל הוא באמת היה קשה במיוחד".
את העדות הזו מסר שרונאס יאסיקביצ'יוס באוטוביוגרפיה שהוציא לאור ב-2015, "לנצח זה לא מספיק". כעת, באיחור אופנתי של 17 שנים, הוא מגיש את הנקמה קרה; שאראס מגיע לברצלונה במקומו של פשיץ', האיש שהגיב בעבר בזלזול לאפשרות ששחקנו לשעבר יחליף אותו: "הוא יכול לבוא בתור העוזר השלישי שלי".
אף שפשיץ' הוא המאמן שהביא לבארסה את גביע היורוליג הראשון שלה (יחד עם יאסיקביצ'יוס) ב-2003, מטרתו של הליטאי לא תהיה ללכת בעקבותיו, אלא בדרכו של מישהו אחר במועדון; לא רק כמאמן, ולא רק כסופר, אלא גם כאגדה על המגרש שהפכה לאגדה על הקווים.
בתחילת קריירת האימון שלו סיפר שאראס כי קרא בשקיקה את ספרו של פפ גווארדיולה. "נתפסתי לפפ", אמר. "מה שמייחד אותו שזה שהוא לא חושש מכלום ואין בו שום פחד לצאת מהתבניות שקבע מראש. מאמנים רבים לא אוהבים לשנות ומחכים שמישהו יקרה לפני שיזנחו את התוכנית הראשונית שלהם, אבל מאמנים גדולים באמת מגיבים באופן מיידי. זה מה שהייתי רוצה לספוג ממנו".
גם יאסיקביצ'יוס זנח השבוע את התוכנית הראשונית שלו. בארבע השנים האחרונות פירנס את כתבי ופרשני הכדורסל באירופה, כשבכל קיץ מחדש הטריף את שוק המאמנים והציף אינספור ספקולציות באשר לעתידו; תמיד זה נגמר בהישארות כנגד כל הסיכויים עם ז'לגיריס קובנה, ודווקא הפעם, כשנדמה היה שהמשך השידוך טבעי ומתבקש, החבילה התפרקה.
אחרי ההישגים הספורטיביים, הרווחים הכלכליים וההפיכה לאגדה כשחקן, שאראס הגיע לפרק ב' בחייו בגישה שונה משל כל מאמן אחר. בלשון המעטה, לא אצה לו הדרך. כבר מיומו הראשון בתפקיד הוא סיקרן את המועדונים המפוארים באירופה, ואחר כך עורר עניין גם ב-NBA, אבל אפילו כשהצעיד את הליטאים להצלחות סנסציוניות, הוא לא מיהר לפרוע את השטרות ולעבור לחוזי עתק בקבוצות העשירות.
כל משא ומתן שלו עם ההנהלות השונות נפתח בדרישה בלתי מתפשרת, שאחריה הופסקו בדרך כלל המגעים: הוא רצה אוטונומיה מקצועית, שכוללת את בחירת צוות האימון שתחתיו והרכבת הסגל משחקנים שהוא יקבע. האקסיות המיתולוגיות, שנקלעו בעשור החולף למשברים קשים וכל כך רצו אותו בחזרה (ברצלונה, פנאתינייקוס ומכבי תל אביב), ידועות גם ככאלו שבהן ההנהלה ריכוזיות ומעורבת בנעשה. אף אחת מהן לא ששה לתת לו את מבוקשו, אז הוא נשאר בז'לגיריס.
רק פעם אחת, בתחילת דרכו ב-2016, הוא כבר השתכנע לעבור לבארסה אחרי הפרידה מצ'אבי פסקואל, אבל העסקה נפלה בגלל כשל בירוקרטי: אגדי ככל שהיה כשחקן, לשאראס לא היה אז די ניסיון כמאמן והוא לא יכול היה לקבל רישיון עבודה בליגה הספרדית.
מגיפת הקורונה שינתה את התמונה. ז'לגיריס, שבעת עצירת המשחקים הייתה בעיצומו של עוד קאמבק מרשים בדרך לפלייאוף האירופי, היא אחת הקבוצות שסובלות יותר מכל מהיעלמותו של הקהל מהמגרשים. על פי ההערכות, תקציבה (הנמוך גם כך במונחי היורוליג) יצנח ב-33 אחוזים לפחות וספק אם מרכיב שכר השחקנים יגיע אפילו לשישה מיליון יורו; גם המאמן עצמו התבקש לקצץ, והבין לאן הרוח נושבת.
פנרבחצ'ה נתפסה כמועמדת המיידית לקלוט אותו, והיה משהו סמלי באפשרות שיאסיקביצ'יוס יירש את המנטור שלו, ז'ליקו אוברדוביץ'. אבל גם פנר אינה אטרקטיבית כשהייתה; הלוא כשהסרבי דרש להסתפק בקיצוץ של 30 אחוזים מתקציב העתק, הנשיא עלי קוץ' התקשה להתחייב לכך, והשניים נפרדו.
לוחות הזמנים שבהם התרחשו אירועי השבוע מלמדים כי הדיווחים על סיכום קרוב בין שאראס לאקסית הטורקית היו מוקדמים ומוגזמים למדי. פחות מיומיים לאחר שברצלונה הפסידה לבאסקוניה בגמר האליפות בספרד, יצאה כבר ההודעה על מינויו של המאמן החדש; לא חלפו 12 שעות נוספות, וגם לפנרבחצ'ה כבר היה סיכום עם מאמן אחר.
יאסיקביצ'יוס הבין כי אם פג הקסם של ז'לגיריס, ונגזר עליו לנטוש את המטוס בעודו באוויר, עדיף לו לפתוח את מצנח הזהב של בארסה. העתיד בה נראה נינוח יותר: הכסף הגדול עדיין שם, ההנהלה המושמצת תעשה הכל כדי לרצות את האוהדים במהלך שנת בחירות, והקבוצה גם כך מחויבת לחוזים חתומים עם כמה מהשחקנים הטובים באירופה, בראשם ניקולה מירוטיץ', מאחוריו קורי היגינס וברנדון דייויס, ובקרוב יצטרף גם שותפו לשעבר של שאראס מהזכייה ביורוליג עם פאו, ניק קלאתיס.
אז כן, הקבוצה כבר בנויה ברובה, בניגוד לעקרונות שהמאמן הליטאי הציב לעצמו, אבל ספק אם הוא היה מעז לפנטז על סגל חלומי שכזה מלכתחילה. והלחץ שמסתתר מאחורי המעבר לקבוצה גדולה? יאסיקביצ'יוס מעולם לא חשש מאתגרים משמעותיים, ואחרי עונה נטולת תארים הוא יוכל להטמיע אט אט את השיטה שלו, ולהצליח במקום המרכזי שבו פשיץ' נכשל: להוציא את המיטב משחקניו העילאיים.
"אני יודע שכולם בעדי, והאוהדים נהנים ומפרגנים, אבל אני לא מאמין באהבה נצחית מהקהל", הודה שאראס לאחר ההעפלה עם ז'לגיריס לפיינל פור ב-2018. "אני שמח מאוד עכשיו, אבל אני לא תמים ואני לא משלה את עצמי שתמיד אצליח ושתמיד הכל ילך בצורה חלקה". כדאי שיזכור זאת גם כעת.
ועדיף לו גם שילמד מהטעויות של פשיץ', וייתן למירוטיץ' לנוח מדי פעם, על אף הדמיון החזותי בינו לבין בודירוגה.
לפני 20 שנים עשה איגור קוקושקוב היסטוריה, כשהפך לעוזר המאמן הלא-אמריקני הראשון ב-NBA. לפני שנתיים הוא ניפץ את תקרת הזכוכית, והפך למאמן האירופאי הראשון בליגה. כעת, בגיל 48, הוא מגיע לראשונה בחייו ליורוליג, ושוב עליו לשבור מחסום שאיש לפניו לא שבר - להחליף את אוברדוביץ' ולשרוד כדי לספר.
* ז'ליקו לוקאיץ': שרד שנה בפרטיזן בלגרד, ולא זכה באליפות.
* פדרו מרטינס: שרד ארבעה חודשים בבדאלונה.
* מיגל אנחל מרטין: שרד חצי שנה בריאל מדריד.
* פיירו בוקי: שרד שנתיים בבנטון טרוויזו, ולא זכה באליפות.
* ארגיריס פדולאקיס: שרד שנה וחצי בפנאתינייקוס, ולקח אליפות.
פנרבחצ'ה, על אף הקשיים, פעלה בצורה מהירה ותכליתית. היא הבינה במהירות שאת אופוק סאריג'ה לא תצליח להנחית - בגלל החוזה בקרשיאקה ובעיקר בגלל ההתנגשות עם נבחרת טורקיה, שנמצאת במצב לא סימפטי במוקדמות היורובאסקט.
מדובר בהימור; מתוך 25 שנות קריירה, קוקושקוב היה עוזר המאמן ב-23. הוא אמנם חתום על הישג אחד ענק - הזכייה באליפות אירופה עם סלובניה - אך ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של מאמנים שהצליחו בטורנירי נבחרות וכשלו במסגרת קבוצתית ארוכת טווח. כך או כך, הטורקים הצליחו להנחית מאמן בעל שם ומשמעות. ובמצבם הנוכחי, זה לא מעט. רק שלא יגמור כמו פדולאקיס.