מרלנה מילר היא חותרת מקצוענית שעשתה עלייה מארצות הברית בשנת 2017 על מנת להקים נבחרת חתירה כחול-לבן. המציאות הביאה אותה להצטרף לנבחרת החתירה הפראלימפית הישראלית. למרלנה, שעשתה עלייה לבד מקליפורניה ומתגוררת כיום בתל אביב, אין נכות, אך על פי החוקים הבינלאומיים מותר להגאית לקחת חלק בנבחרת בעמדה זו בכל מקרה. מרלנה היא ספורטאית אתנה היחידה המקצועית לקידום ספורט נשים במכון וינגייט. שאלנו אותה מספר שאלות על ציונות, עלייה וספורט.
כיצד הגעת להחלטה לעשות עלייה?
עשיתי עלייה בגלל שתמיד הייתה בי תחושה חזקה של ציונות לאור הצורה שבה גדלתי וחונכתי. יש לי בני דודים בארץ אך סביי הם אלו שעשו עלייה ראשונים בגיל 60. כשנה לאחר סיום לימודיי באוניברסיטת בוסטון (Boston University), הייתי חייבת לקבל החלטה. המטרה שלי הייתה להמשיך ולהתחרות בענף החתירה ברמה עילית. יכולתי להישאר בבוסטון, אזור מרכזי ומוביל בתחום החתירה בארצות הברית ולהיות דג קטן באגם גדול. אז חשבתי לעצמי, למה לא לעשות את המעבר לישראל ולהקים קבוצה תחרותית?
לכן, חודשיים לפני הקמת הקבוצה, החלטתי לעשות את המעבר. החלום שלי לייצג את ישראל דחף אותי לגייס ספורטאים עבור קבוצת חתירה בעלת יכולות שעד אז הייתה כמעט לא קיימת בארץ. מעט זמן אחרי שהתחלתי לעשות את הבירורים בעניין מצאתי שישנה נבחרת פראלימפית שלקחה חלק בתחרויות בינלאומיות עם תקווה להגיע לאולימפיאדה. לאחר שנבחרתי להיות ההגאית של הקבוצה, נאלצתי להניח את הפרויקט האישי שלי בצד על מנת להשקיע בפעילות הפאראלימפית בצורה מלאה. הצלחנו להשיג את הכרטיס לטוקיו 2020 (שנדחה ל-2021) לאחר השתתפות באליפות העולם באוסטריה, מהלך שסימל הישג וציון דרך לקראת המירוץ הסופי. עם דחיית האולימפיאדה חשוב לשמור פוקוס על המטרה הסופית למרות שזו התרחקה בינתיים.
האם את מגדירה את עצמך בתור אמריקאית, ואם כן כיצד זה מתבטא מבחינתך?
אני אמריקאית בהגדרה אך תחושת הגאווה שלי מתעצמת יותר מכל כשאני שמה עליי את המדים הכחולים-לבנים. לייצג את ישראל בבמה התחרותית הגבוהה ביותר נותן לי תחושת הישגיות שעולה עליי במידותיה. לא רק אני עושה היסטוריה- אני מרגישה שאני עושה זאת עבור המדינה שאבות אבותינו נלחמו עבורה.
מה ההבדלים העיקריים שאת מזהה בין החינוך הספורטיבי הישראלי לאמריקאי?
הגעתי מתרבות ספורט מבוססת ומפותחת, לקח לי מעט זמן להתאקלם כשהגעתי לישראל והדברים פשוט נעשים בצורה שונה. בין אם מדובר בקבוצות יותר קטנות, מספר מופחת של כישרונות בתחומים מסוימים והעובדה שתעשיית הספורט בישראל יותר חדשה מאשר זו שבארה"ב. לכל מדינה יש את היתרונות והחסרונות שלה.
האם את מזהה הבדל בגישה כלפי הספורט הפראלימפי בישראל אל מול זו המונהגת בארצות הברית?
לא. מצאתי שבישראל ישנם יותר ספורטאים פראלימפיים שנפצעו בקרב מאשר בארה"ב. זה דבר שמביא עמו המון אופי לקבוצה כולה וכתוצאה נוצרות דינמיקות בין הספורטאים עצמם שאינם קיימים בארה"ב.
מה תאחלי לארצות הברית לרגל יום העצמאות, הרביעי ליולי?
אני מאחלת לכולם שיישארו בריאים וינקטו באמצעי הזהירות הנחוצים על מנת לנצח את נגיף הקורונה יחד- אף אחד לא יוכל לעשות זאת לבד.