יותר גלובלי, יותר לאומני: השינוי של האוהד הישראלי

המגמות העולמיות כמעט העלימו את החיבור הפוליטי מהיציעים ויצרו גישה חדשנית וזיקה אמיתית לקבוצות מחו"ל, אבל גם הקצינו את הלאומנות והגזענות. מאמר חדש של פרופ' יאיר גלילי וד"ר טל סמואל-עזרן מהבינתחומי הרצליה מסביר לאן התקדמנו ואיפה הלכנו לאחור

פרופ' יאיר גלילי וד"ר טל סמואל-עזרן
שחקני מכבי תל אביב חוגגים בחדר ההלבשה (מתוך האינסטגרם של דן גלזר)

בווידאו: שחקני מכבי תל אביב חוגגים אליפות

עוד בוואלה!

שוקולד ופנים באמבטיית קרח: איך רונה לי שמעון מוצאת כל כך הרבה אנרגיה?

לכתבה המלאה


"בעולם אידיאלי מועדוני כדורגל היו מובנים כחוק ומנוהלים בדרכים המעדיפות יעדים ספורטיביים מעל היבטים כספיים. יתר על כן, כל המועדונים היו נשלטים ומנוהלים על ידי חבריהם - תומכיהם - על פי עקרונות דמוקרטיים" (אופ"א, 2019).

בעידן הגלובלי, מגמות חדשות התפשטו במהירות למדינות שונות, כולל ישראל. לשם המחשה, עד שנות התשעים הכדורגל הישראלי הושפע משילוב הספורט והפוליטיקה. מועדוני הכדורגל השתייכו לאיגודי ספורט שונים, כמו הפועל, מכבי, בית"ר וכו', שהיו שייכים למפלגות פוליטיות או נותנו חסות עליה. העמותות מינו את נציגי המפלגות כמנהלי צוותים. כך, בשנים ההן, הכדורגל שימש כלי לחיזוק ההזדהות בין האוהד למסגרת פוליטית ושיקף את מידת הפוליטיזציה של החברה הישראלית. עם זאת, מגמות עולמיות שינו באופן דרמטי את המנגנון הזה.

הכדורגל הישראלי, כמו ליגות כדורגל אחרות ברחבי העולם (במיוחד בבריטניה), עבר תהליך מסחור מהיר, שהגיע לשיא עם מעבר דפוסי הבעלות על המועדון מפוליטי לפרטי. בשנת 1992, מועדון הכדורגל מכבי חיפה נרכש על ידי איש העסקים יעקב שחר והפך למועדון הישראלי הראשון שבעלותו הועברה מידיו של איגוד ספורט לאדם פרטי. תהליך העברת הקבוצות בכדורגל לבעלות פרטית התפשט במהירות, ולווה במספר מגמות כולל אבטחת חוזים עם שחקני גיבוי זרים, עליית שכר אסטרונומית לשחקנים ועליית רווח ממכירת זכויות השידור של משחקי כדורגל. מאמר זה מתעד וממפה באמצעות שלוש מגמות עיקריות - כיצד הפיכת המעבר מהציבור לבעלות פרטית, יחד עם המגמה הנלווית לגלוקליזציה, הפכו את אופי האהדה בישראל.

סימן את מגמת המעבר המהיר של הכדורגל הישראלי מבעלות פוליטית לפרטית. יעקב שחר (צילום: ברני ארדוב)

טרנספורמציה של המשחק מחובב למסחרי: הפנים המשתנות של האהדה

השינוי בניהול משחק הכדורגל מבעלות ציבורית לבעלות פרטית השפיע על אוהדי הכדורגל? עוד מהימים הראשונים של המשחק באנגליה במאה ה-19 ועד היום, כדורגל היה משחק אוהדים. אוהדי הכדורגל מוגדרים כצופים במשחקי כדורגל שמזדהים עם קבוצה מסוימת ומפגינים איתה נאמנות והזדהות רגשית. חשיבותו של סמל הקבוצה, השירה הנלהבת, תפיסת האצטדיון כמקום קדוש, ההערצה הנשמעת על שחקנים כולל ייחוס יכולות סופר-טבעיות לחלקם, תחושת הקהילה שנוצרה בקרב האוהדים והתחושה של העלאה רוחנית בזמני ניצחון, תומכים בטענה כי הקבוצה והמשחק מייצגים תחליף לדת עבור אוהדים רבים.

המחויבות העמוקה של האוהדים למועדון הכדורגל שלהם מזויפת ומתחזקת כאשר כבוד, מעמד ושלמות קהילתית ואישית מקבלים על ידי האוהדים. לפיכך, הישגי הקבוצה מייצגים אישור לכבוד העצמי של האוהד. עם זאת, המאפיינים של מעריצי הקבוצה אינם בהכרח דומים, ועם השנים גדל מגוון הסוגים המרכיבים את אופי המעריצים. האוהדים נבדלים זה מזה בעוצמה ובמניעים לתמיכה בקבוצה שלהם.

לא היו מרוצים מהניהול של הפועל ירושלים והקימו מועדון. אוהדי הפועל קטמון (צילום: ברני ארדוב)

קבוצות תומכים ויזום האוהדים הישראלים

מועדוני אוהדי הכדורגל הקיימים מורכבים על ידי קבוצות תומכות בלתי פורמליות המקדמות סוגיות מועדוניות תומכות קלאסיות כמו צבעי המועדון, נסיעות, מפגשים ואנטי אלימות. בפועל, הקבוצות חסרות אישיות וזכויות רשמיות ומכאן שאין להן זכות השפעה מוכרת כחוק על ניהול המועדונים.

אחת הדוגמאות הבולטות היא זו של מועדון הכדורגל הפועל קטמון, הנמצא בבעלות ומנוהל על ידי אוהדיו. המועדון הוקם על ידי תומכי הפועל ירושלים, שלא היו מרוצים מהניהול של המועדון שלהם. מועדון הכדורגל של הפועל קטמון נקרא על שם שכונת קטמון הירושלמית, בה להפועל ירושלים היה אצטדיון. כאשר ירדה הפועל ירושלים מהליגה העליונה לליגה השלישית, האוהדים לא יכלו לראות עתיד למועדון בידי הבעלים הנוכחיים, אותם הם החזיקו באחריות לספורט הספורטיבי כמו גם לביצועים הכספיים של המועדון. בתגובה להתפתחויות אלה, התומכים החלו לגייס 500,000 שקל להקמת צוות חדש. יותר מ-500 תומכים רכשו נתח של 1,000 שקל בצוות ואנשי עסקים סיפקו כספים נוספים. נכון להיום המועדון מונה כ -700 חברים שמשלמים 1,000 שקל בשנה.

מעבר לסוגיה של גישה פרואקטיבית יותר בהיבטים הכספיים והניהוליים של קבוצות הספורט, ההיבט השני שהביא עם הופעת הגלובליזציה והבעלות הפרטית על קבוצות, לעומת שיוך למפלגות פוליטיות, הוא (אולי באופן אירוני) מהלך של אוהד תרבות כלפי פוליטיקה לאומנית ולעיתים אפילו גזענית. זה בא לידי ביטוי הן בנטיות הערמה בתחרויות בינלאומיות והן בהתערבות גזענית בגיוס שחקנים; במקרה של ישראל, גיוס שחקנים מוסלמים בחלק מהקבוצות.

מועדוני אולטראס מקומי בחסות הגלובליזציה. לה פמיליה (צילום: אדריאן הרבשטיין)

תרבות האוהדים בעידן הגלובלי: עליית הלאומיות והגזענות

באופן תיאורטי, המעבר מקבוצות המזוהות עם מפלגות פוליטיות לאנשי עסקים התרחש במקביל לתהליך מוגבר של גלובליזציה בשנות התשעים, היה צריך להפוך את הספורט לפוליטיזציה. מאז שנות התשעים, החרמות פוליטיות הפכו לנדירות, מה שממחיש שהפוליטיקה ממלאת פחות תפקיד בעידן הגלובלי.

עם זאת, תרבות האהדה משקפת למעשה שבעידן הגלובלי, קיימת מגמה של מתחים פוליטיים וגזענות מוגברת. בתחום האתני, מחקרים מראים כי הערמה של קבוצות כמו ברצלונה בספרד וגלזגו בסקוטלנד מזוהה מאוד עם נטיות אתניות: המיעוט הקטלוני המדוכא במקרה של ברצלונה ספרד והמיעוט הקתולי בסקוטלנד במקרה של גלזגו. בתחום הלאומני, אחד האיורים המפורסמים ביותר הוא סקר YouGov שנערך על נטיות אוהדים מ -19 מדינות לפני מונדיאל ברזיל 2014. בהקשר של ישראל, במהלך אותו גביע העולם בברזיל 2014, סדרת מחקרים הראתה שהאוהדים הישראלים מראים מגמה דומה של הובלה על ידי נטיות לאומניות ולא סנטימנט מכוון לספורט.

נקסוס הספורט-פוליטיקה בישראל במהלך מונדיאל 2014 מצא באמצעות סקר בקרב מדגם מייצג של האוכלוסייה היהודית כי איראן היא הקבוצה שרוב הישראלים היו מושרשים נגדה ואחריה נבחרת גרמניה. צוותים אלה מייצגים את האויב הדומיננטי ביותר של ישראל כיום - איראן - ואת המדינה שעומדת מאחורי הטרגדיה הגדולה ביותר בהיסטוריה היהודית: גרמניה. הניתוח הדגיש כי הערות המשתמשים לאחר המשחקים התאפיינו לעתים קרובות בתגובות פוליטיות. ואכן, עשרות הערות בנוגע לקבוצה הגרמנית, שזכתה בסופו של דבר בגביע העולם, קשרו בין הנבחרת הגרמנית לנאצים. הערות המשתמש כלפי הצוות האיראני היו שנאה ופוליטיקה. הדור הצעיר של אוהדי הכדורגל הישראלי לא רק ממשיך לראות משחקי ספורט בהקשר פוליטי אלא למעשה מראה באופן מפתיע, נטיות גבוהות אף יותר לראות כדורגל מנקודת מבט לאומנית בהשוואה לדור המבוגר.

במקביל, בעידן של קבוצות כדורגל בבעלות פרטית, האוהדים היהודים-ישראלים הגבירו את האיבה שלהם לקבוצות המייצגות ערבים-ישראלים, ובמיוחד את קבוצת בני סכנין, במידת מה על חשבון היריבות המסורתית בין קבוצות המייצגות ימין ושמאל פוליטי. אם לפרט, הקבוצה של בני סכנין הוקמה כאיחוד של שתי קבוצות, הפועל סכנין ומכבי סכנין, שלמרות היותן מועדונים יריבים, הבינו שכדי לקדם את הפרופיל של הקבוצות הערביות-ישראליות בליגת הכדורגל הישראלית עליהן להתאחד בהתבסס על זהותם הערבית ההדדית. חשוב לציין שבני סכנין ממומנת בחלקה על ידי קטאר, זה עורר מהומה בקרב הציבור הישראלי מכיוון שקטאר זוכה לביקורת רחבה בישראל כמממנת של ארגון הטרור חמאס. לפיכך, המשחקים הגדולים בין בני סכנין לקבוצות ישראליות מאופיינים לרוב באלימות ומתחים. בעוד שהיריבות העיקרית היא בין אוהדי בני סכנין לבית"ר ירושלים, קבוצה אשר מזוהה עם נטיות ימניות.

הגלובליזציה השפיעה על האוהדים הישראלים על ידי קידום תופעת מועדוני האולטראס המקומיים, קבוצות של אוהדי כדורגל הידועים בתמיכתם הקנאית לקבוצות שלהם, מגמה שיובאה מאמריקה הלטינית ואירופה. ארגונים קנאיים אלה מוקדשים לעיתים קרובות להגברת מעורבותם של האוהדים בקבלת ההחלטות של המועדון, אך לעתים קרובות הם מוכיחים כוחות הרסניים. תופעה זו ממחישה את המגמות הלאומניות שהמחישו במקרה של לה-פמיליה בבית"ר ירושלים, שהיו הכוח העיקרי מאחורי האנטי-ערבי מוסלמי.

תומכים בצורה אינטנסיבית. אוהדי ברצלונה בישראל, בעת אימון הקבוצה בבלומפילד ב-2013 (צילום: ברני ארדוב)

אהדה של מועדונים זרים

מאפיין נוסף והולך וגובר של אהדה ברחבי העולם בעידן הגלובליזציה הוא עליית אהדה של מועדונים זרים, בעיקר כתוצאה של ההתקדמות שידוי הלווין והופעת הרשת המסחרית בשנות התשעים המאפשרות לאוהדים המקומיים לעקוב אחר משחקי כדורגל של הקבוצות האהובות שלהם מכל העולם במחיר שווה לכל נפש. בהתאם, אין זה מפתיע כי בין המועדונים העוקבים אחריהם בעולם הם אלו מהליגה הספרדית - ריאל מדריד וברצלונה והפרמיירליג האנגלית - ליברפול, צ'לסי, מנצ'סטר יונייטד ומנצ'סטר סיטי. בנוסף, מועדונים נוספים שצברו עולמי הם באיירן מינכן הגרמנית, יובנטוס האיטלקית והמועדון הצרפתי פריז סן ז'רמן. כדי להמחיש את גודל האהדה העולמי של המועדונים האהובים ביותר, קחו בחשבון שלכל אחד משני המועדונים הספרדים המובילים, ברצלונה וריאל מדריד, יש יותר מ-200 מיליון עוקבים בפלטפורמות המדיה החברתית העיקריות (אינסטגרם, פייסבוק, טוויטר ו- YouTube) יחד.

בנוסף המגמה בה ישראלים עברו מאהדה למועדונים מקומיים למועדונים זרים, תוך שיקוף דומה למגמה במדינות אחרות. בכדורגל, התומכים והאוהדים של מועדונים והמדינות בצורות אינטנסיביות של ייחוד הדדי בסיס טרנס-מקומי. הבנייה היחסית של זהויות מסוימות מחזיקה במרכיבים סימבוליים ודיסקורסיביים.

יאיר גלילי הוא ראש המעבדה לחקר תקשורת וספורט בבית ספר סמי עופר לתקשורת בבינתחומי הרצליה. ד"ר טל סמואל-עזרן אף הוא מבית ספר סמי עופר לתקשורת בבינתחומי הרצליה.

The changing face of fandom: the case of Israeli football supporters
Yair Galily and Tal Samuel-Azran Sport, Media and Society (SMS) Research Lab at the Sammy Ofer School of Communications, Interdisciplinary Center (IDC), Herzliya, Israel

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully