היום, בפעם הראשונה מזה שלושים שנה, אחרי כ-11 אלף יום, ליברפול יכולה לזכות באליפות. היום התעוררו אוהדי ליברפול בכל העולם וזו המחשבה הראשונה שלהם. ההמתנה הארוכה עומדת בפני סיום, היום או אולי מעט מאוחר יותר וגם אם תתמהמה בוא תבוא. האירוע המשמעותי ביותר בכדורגל העולמי השנה עומד להתרחש, אפשר לשמוע את משק כנפי ההיסטוריה למרות השקט מחריש האוזנים באנפילד. לאליפות הזו יש חשיבות יתר.
במאי 1990 התארחה ליברפול בקובנטרי למשחק האחרון של עונת 1989-90. ליברפול, האלופה הטריה ניצחה 1:6 ואת השער האחרון כבש רוני רוזנטל, אחד מצמד שעריו ובסך הכל שבעה שערים בשמונה משחקים באותה. זה היה השער האחרון של ליברפול בעונת אליפות.
חגיגות האליפות אחרי הניצחון באנפילד על קווינס פארק ריינג'רס, שני מחזורים קודם לכן, היו צנועות. "הלכנו סביב המגרש ונופפנו לאוהדים", סיפר רוזנטל לאת'לטיק, "חגגנו קצת בחדר ההלבשה עם שמפניה אבל זו היתה חגיגה עצורה. האוהדים ושאר השחקנים היה רגילים לזכות באליפות. הם שמחו אבל לא יצאו מדעתם".
ניתן להבין אותם. זו היתה האליפות העשירית של ליברפול ב-15 עונות וגם אם ניתן היה להבחין בעייפות של הקבוצה, איש באנפילד ובאנגליה לא העלה בדעתו שהקבוצה הדומיננטית של שנות השבעים והשמונים לא תמשיך להיאבק על תארים. אולי לא באותה עוצמה לאור מה שהמועדון עבר אבל ספק אם בקיץ של 1990 מישהו סבר שיעברו 30 שנה עד לאליפות הבאה של ליברפול.
צעירים יתקשו להבין עד כמה הנתון הזה חריג. תארו לעצמכם שבאיירן מינכן, או יובנטוס, אייאקס וריאל מדריד לא יזכו באליפות במשך שלושים שנה. נסו לדמיין 30 שנים יבשות של מנצ'סטר יונייטד או מכבי חיפה. חשבו על סיטואציה בה נאמר למישהו ב-1990 שבלקבורן רוברס, צ'לסי ולסטר סיטי יזכו באליפויות, ובמקרה של צ'לסי, הרבה מאוד אליפויות, לפני שליברפול תזכה לחגוג כמו שצריך אליפות נוספת. הבצורת הליברפולית היתה מהמפתיעות ביותר בתולדות הכדורגל העולמי ולא פלא שאלכס פרגוסון, המנג'ר עתיר ההצלחות של מנצ'סטר יונייטד הכריז ש"ההישג הגדול ביותר שלי היה להעיף את ליברפול מהצמרת המזוינת שלהם".
לפרגוסון יש חלק גדול בנפילה של ליברפול וליתר דיוק באי החזרה שלה לצמרת. ליברפול נפגעה בראש ובראשונה מאסון הילסבורו שהתרחש באפריל 1989, בו נמחצו למוות 96 מאוהדי הקבוצה בשל רשלנות של כוחות המשטרה, כוחות ההצלה, מארגני האירוע והאחראים על בטיחות הצופים באצטדיון בשפילד. האסון גבה מחיר כבד מהמועדון בכל מישור. אנשי הקבוצה ובראשם המנג'ר קני דלגליש, ביקרו פצועים בבתי החולים, לעיתים לרגעים האחרונים בחייהם של הפצועים אנושות, והלכו לעשרות הלוויות. המועדון והעיר כולה שקעו באבל הכבד שהפך במהירות לזעם לאחר מסע השמצות שקריות של כוח המשטרה, פוליטקאים שמרנים ועיתון הסאן שהאשימו אותם באחריות לאסון ואף בביזת המתים.
האסון יכול היה לקרות לכל קהל אוהדים ואכן כמעט וקרה בעבר אבל מסע ההשמצות היה מכוון וסימל את התקופה שבה ליברפול היתה עיר מוקצת באנגליה. ליברפול היתה עיר שהתבססה על הסחר האטלנטי בסחורות ועבדים. ספינות יצאו מנמלי ליברפול עמוסות בסחורות וחומרי גלם, הן פרקו את מטענם במערב אפריקה, שם הועלו לסיפון מיליוני עבדים אפריקאים שנמכרו, אלו ששרדו את המסע, באיים הקאריבים וצפון אמריקה. את הדרך חזרה עשו הספינות כשהן עמוסות בסוכר, טבק ורום שגודלו בחוות על ידי אותם עבדים.
השואה האפריקאית הפכה את ליברפול לעיר עשירה, אבל גלי הגירה מאירלנד יצרו בה משכנות עוני מחרידים וגיבשו את אופי העיר כמרדני ומנוכר לשאר אנגליה. אחרי מלחמת העולם השניה, הוסט רוב המסחר לאירופה ונמל ליברפול במערב המדינה ירד מגדולתו והעיר נקלעה למשבר כלכלי מתמשך. בשנות השמונים סבלה העיר מ-40 אחוזי אבטלה, מתח גזעי, מהומות ברחבי העיר ומגיפת הרואין. מועצת העיר נשלטה על ידי מפלגה קומוניסטית והעיר כולה נקלעה לעימות חזיתי עם ממשלת מרגרט ת'אצ'ר. הסטיגמה הזו, של עיר מוכת פשע ואבטלה, סמים, מהומות וריקבון פוליטי דבקה בה דווקא בשנים הגדולות ביותר של שני מועדוני העיר המקומים. הכדורגל שתמיד היה חלק חשוב מזהות התושבים, הפך למפלט. לחשוב יותר.
עוד בוואלה!
לליברפול העיר יש זהות להבדיל מהרבה ערים ועיירות משובטות ברחבי אנגליה. הסקאוזרים, סיפר לי רוגן טיילור, היסטוריון ואוהד מוכר, יודעים מי הם להבדיל מהאנגליות המבולבלת. לכן יש ציור קיר גדול של יורגן קלופ בעיר ובו נאמר We are Liverpool - this means more - אנחנו ליברפול, יש לזה משמעות נוספת, זה חשוב יותר. לכן אנשים בכל רחבי העולם מתחברים לקבוצה, לקופ, לקלופ, לכוכבים שהם לא ראו מעולם למרות 30 שנה של כאב בליגה.
האסון זעזע את העיר והמועדון ואחריו הקבוצה כבר לא חזרה להיות המכונה הדורסנית שהיתה. ליברפול הפסידה את האליפות בדקה האחרונה של המשחק האחרון של עונת 1989 כשהפסידה לארסנל בבית בתוצאה 2:0. הניצחון הזה העניק לארסנל את האליפות והוליד את ספרו של ניק הורנבי קדחת הדשא. "האם חלמתם על משהו במשך 18 שנה?" הוא כתב על האליפות המרגשת שלו ושל ארסנל אחרי הבצורת. ובכן, האם חלמתם על משהו במשך 30 שנה, ייחלתם לו, ראיתם את החלומות מתרסקים שוב ושב ועכשיו אתם עומדים מרחק זעיר מהגשמתו? אם כן אז אתם מבינים את ההתרגשות העמוקה שאוחזת באוהדי ליברפול.
ליברפול זכתה אמנם באליפות האחרונה שלה בעונה שאחרי האסון אבל הקבוצה היתה מצולקת. "בכנות, אני לא חושב שהריכוז שלי היה אותו דבר אחרי הילסבורו", אמר מגן הקבוצה סטיב ניקול לאת'לטיק. "בכל תקופתי בליברפול, הדבר היחידי שהיה חשוב למועדון היה מה עשתה הקבוצה הבוגרת בשלוש אחרי הצהרים בשבת. זה השתנה אחרי האסון. המקום הפך לשונה. אני לא יודע איך זכינו באליפות באותה עונה, כנראה רק בשל הכישרון שהיה בקבוצה. מבחינה מנטלית כבר לא היינו שם".
"האם האסון השפיע על הקבוצה", שאלתי את גרהאם טיילור, מאמן אסטון וילה שהתחרתה מול ליברפול באותה עונה על האליפות, "האם ייתכן שהוא לא השפיע עליה אחרי כל מה שהיא עברה? הוא ענה בתשובה מדויקת בפשטותה.
לכן רוני רוזנטל, שחקן ישראלי אלמוני עם עבר סביר בליגה הבלגית שפתאום מצא את עצמו מנודה מסטנדרט ליאז', ובזכות פיני זהבי וקשריו זכה להבחן בליברפול, היה האיש הנכון ברגע הנכון. רוזנטל הגיע רענן פיזית ויותר חשוב מכך מנטלית. רוזנטל, נטול המשקעים של חבריו לקבוצה, היה נחוש לשחק אחרי בטלה מאונס ונתן לליברפול שערים, אנרגיה ומהירות כשהקבוצה היתה על סף אפיסת כוחות. הקבוצה הפסידה בחצי גמר סוחט לקריסטאל פאלאס וארבע ימים מאוחר יותר זכה רוזנטל להופעת בכורה בהרכב הפותח מול צ'רלטון אחרי משחק טוב כמחליף מול סאות'המפטון.
"זו היתה הקלה לראות את ההרכב שלהם ולגלות שפיטר בירדסלי לא פותח", סיפר לני לורנס, מאמן צ'רלטון, "במקומו הם פתחו עם מישהו שלא הכרתי. ההקלה התחלפה במהירות באימה. הם שיגרו את רוני עלינו והוא התעלל בנו".
סגנון המשחק הישיר של הישראלי היה בדיוק מה שליברפול היתה זקוקה לו. פריצות, הטרדת הגנת היריב, כוח ואנרגיה - כל מה שליברפול חסרה בחלק האחרון של העונה. "בלי רוני לא היינו זוכים באליפות", אמר לי קני דלגליש שנותר אסיר תודה גם שנים רבות אחרי.
ההצלחה הספורטיבית האדירה של ליברפול באותן שנים, ביחד עם תחושת האחדות שיצר האבל והמאבק ההרואי לחשיפת האמת בנוגע לאסון, יצרו למועדון זהות. לפידי זיכרון נוספו לסמל הקבוצה, הטכס לזכר החללים הפך לתאריך מקודש בלוח השנה והקבוצה תמכה במאבק המשפחות במשך השנים. כל שחקן שהצטרף לקבוצה למד מהר מאוד על העבר הגדול ועל העבר הכואב. ליברפול שתמיד היתה סנטימנטלית, "לעולם לא תצעדי לבד" למשל, "הפכה למועדון הרגשני ביותר באנגליה. זה הרתיע אנשים רבים אבל גם הפך למוקד משיכה לאוהדים חדשים וישנים למרות אי ההצלחה על הדשא. העבר היה מקור אנרגיה וגם כלא שמנג'רים נדרשו לתמרן בו בזהירות.
"כולנו מודעים לעבר המפואר של הקבוצה", סיפר דיטמאר האמן, שחקנה לשעבר של ליברפול. "בתקופות קשות זה עול על הכתפיים, זה מכביד, בתקופות טובות זה נותן דחיפה אדירה. אתה יוצא מהאוטובוס ורואה את אלפי האנשים ואתה מרגיש גבוה בעשרה ס"מ נוספים".
ההתרסקות היתה מהירה מכפי שאיש יכל להאמין. דלגליש שסבל מבעיות נפשיות וגופניות התפטר מתפקידו ב-1991 והספינה איבדה את קברניטה. בפני יורשו, שחקן העבר גראם סונס, ניצבה המשימה הקשה של שיקום המועדון. התנאים היו לרעתו, כוכב העבר קיבל סגל מבוגר ומותש וניסה לחולל מהפכה בניגוד לחילופי הדורות האיטים שאיפינו את קודמיו. המהפכה נכשלה, סונס התקשה לתקשר עם שחקניו ולבסוף טעה והעניק ראיון לסאן ואיבד את סמכותו בעיר. "זו היתה אכזבה, אכזבה מרה, זה היה הג'וב שחלמתי עליו", הוא סיפר לי בכאב.
בנוסף לכך איבדה ליברפול את הבכורה גם בתחום הניהולי. בעקבות אסון הילסבורו והקמת ועדת טיילור שבחנה את האירוע והמליצה על מודרניזציה של המשחק, שינה הכדורגל האנגלי את פניו. ב-1992 הוקמה הפרמירליג והחל עידן חדש ומסחרי. קבוצות כמו מנצ'סטר יונייטד וארסנל שהיו מוכנות ועמדו מאחרי השינוי התחזקו כלכלית בעוד שליברפול שהיתה מנוהלת באופן משפחתי ושמרני ועדיין עסקה בהשלכות האסון, נותרה מאחור והחלה לרדוף אחרי מנצ'סטר יונייטד במישור המקצועי והכלכלי.
בפרק זמן קצר הפכה ליברפול למועדון מהשורה השניה. למנצ'סטר יונייטד היה תקציב גדול בהרבה, סגל טוב יותר ובעיקר מנג'ר טוב בהרבה. יחד עם ארסן ונגר אימץ פרגוסון שיטות אימון מודרניות, השניים ביטלו את תרבות השתיה של השחקנים, שיפרו את התזונה והכושר הגופני והזניקו את הכדורגל האנגלי קדימה. בליברפול באותן שנים המשיכו לשתות ועל פי עדותו של סטן קולימור שחקן הקבוצה באמצע שנות התשעים, לא הקפידו על תזונה ראויה או כושר גופני. המשמעת היתה רופפת ושחקנים הרשו לעצמם להתבדח עם המאמן רוי אוונס, באופן שלא היו מעלים על בדל דעתם עם סר אלכס או בקרבת רוי קין. החליפות הלבנות איתן עלו השחקנים לכר הדשא בוומבלי לפני גמר הגביע מול יונייטד ב-1996 הפכו לסמל של "הספייס בויז", אותם צעירים מוכשרים אך מפונקים של הקבוצה. זה היה שטחי אבל סימל את האכזבה המרה של אותו עשור.
הפרמיירשיפ הפכה בתחילת שנות האלפים לתחרויות ואיכותית יותר. כדי לזכות באליפות קבוצות נזקקו לסגל גדול ואיכותי, תקציבי ענק, מנג'ר איכותי וצוות מקצועי עם יד על הדופק שידע להכתיב מדיניות רכש, לגלות כשרונות, להשאיר כוכבים לטווח ארוך ולדעת להפרד מהם בזמן הנכון. פה ושם היו לליברפול עונות טובות עם סגל מוכשר כמו ב-2001 או 2009 אבל תמיד היתה קבוצה עם סגל גדול יותר, מאמן בשיאו כמו פרגוסון, ונגר או מוריניו או הנהלה שידעה לחזק סגל קיים בתוספת הנכונה שיצרה את ההבדל.
למרות 30 השנה, מעמדה של ליברפול כקבוצה האנגלית הפופולארית ביותר בעולם ביחד עם מנצ'סטר יונייטד לא נפגע. הנראטיב של ליברפול לא נחלש למרות שנות השפל בזירה המקומית וזכה לחיזוק ב-2005, בדיוק באמצע התקופה. 15 שנה מכאן ומכאן ולילה אחד באיסטנבול. ליברפול של 2005 היתה קבוצה בינונית עם מטרה. הייתי באנפילד בלילה בו נולדה אלופת אירופה של 2005. במחצית המשחק האחרון בשלב הבתים פיגרה הקבוצה בשער מול אולימפיאקוס והיתה זקוקה לשלושה שערים במחצית השניה. בכל אצטדיון אחר זה לא היה קורה, באנפילד, בלילה אירופאי גדול, הכל יכול לקרות. זו המורשת של העבר, האמונה הבלתי פוסקת, הנאמנות, הדבקות. ליברפול עלתה ליתרון 1:2 ובדקה ה-80 עשר דקות לפני סיום ליגת האלופות של ליברפול, נגח המחליף ניל מלור את הכדור לעבר סטיבן ג'ררד, אחד משני הסקאוסרים בהרכב, שבעט מעשרים מטר פנימה. "זוכרים את סנט אטיין? זוכרים את רומא? לא תשכחו את אולימפיאקוס!" שידר שדר הרדיו המקומי ותמצת בשורה אחת מהי מורשת אירופאית וכיצד העבר, וקאמבק אדיר מול סנט אטיין משנות השבעים משפיע על שחקנים שלא נולדו אז. 15 שנה עברו ולא שכחתי את אולימפיאקוס. באותו ערב נולדה האמונה שקורה משהו מיוחד העונה.
הייתי גם באיסטנבול, בשש הדקות בהם האדמה רעדה משלושת השערים, בהצלה של דודק, בפנדלים ועדיין הרגע המיוחד ביותר באותו ערב היה בסוף ההפסקה כשעלתה שירה מאחורי השער, במצב של 3:0 מול יריבה טובה בהרבה בדרך לתבוסה היסטורית. "לעולם לא תצעדי לבד" נשמע אחרת מכל פעם בהיסטוריה של הקבוצה וכן, היה שינוי טקטי כשדידי האמן נכנס למשחק ואיזן את המערך, והמנהיגות של ג'ררד והפאניקה של מילאן, אבל ללא הקהל זה לא היה קורה. כן, "לנו זה חשוב יותר", הוא משפט מתנשא ומיותר כי כל אוהד אוהב את הקבוצה שלו, אבל באותו ערב זו היתה התחושה.
הייתי באנפילד גם בערבים בהם היה נדמה שההמתנה לא תסתיים לעולם. בדצמבר 2010, בערב בו כיבדו באנפילד את זכרו של אבי כהן קודם למשחק מול וולבס, הקבוצה מהמקום האחרון בליגה, נראתה ליברפול כמו כל קבוצה לא מצליחה אחרת בעולם. ארגוני אוהדים רבו ביניהם והקופ יצא נגד השחקנים ובעיקר נגד רוי הודג'סון, מאמן הקבוצה. "הודג'סון לנבחרת אנגליה", היתה הקריאה הסרקסטית שביטאה את התיעוב כלפיו ואת חוסר החיבה לנבחרת. ליברפול הפסידה 1:0 ובחדרון העיתונות הקטן התכנסו הכתבים וזכו לראות את הודג'סון יוצא למתקפה נגד הקופ. לא היה צורך במילים, כך נראה איש שלא מכיר מכיר או מבין את ליברפול ודינו נחרץ. הקהל שקרא בשמו של קני דלגליש במהלך המשחק זכה לקבל את מבוקשו תוך זמן קצר. עשרים שנה אחרי, מעטים הבינו שדווקא אז החלה הספירה לאחור של עשר שנים לפני.
באוקטובר אותה שנה רכשה פנוויי ספורטס גרופ FSG האמריקאית את המועדון מידי שני הבעלים האמריקאים הכושלים היקס וג'ילט. החובות, הודג'סון והסגל הרע שהותירו מאחריהם היו סוף הולם לתקופה בה נוהלה הקבוצה באופן חובבני ומנותק. FSG הזניקו את המועדון קדימה אחרי שנות דשדוש והפכו אותו לעשיר ותחרותי יותר אבל תמיד הבינו, למרות מספר טעויות קשות, את מקומו. הדוגמה הטובה ביותר היא אנפילד, שהפך למיושן וקטן על הקבוצה. ג'ילט והיקס פינטזו על בניית אצטדיון חדש בסטנלי פארק אבל לא ידעו איף לממן את הפרויקט אפילו, הבעלים החדשים חזרו על ניסיונם מבוסטן והחליט לשפץ את אנפילד בשל חשיבותו.
אנפילד המחודש הוא בין השיפוצים הטובים בהיסטוריה. האצטדיון שמר על מאפיניו הפשוטים אבל היציע המרכזי גדול יותר, נוח בהרבה ומרשים. הסמטאות הצרות ומשכנות העוני שסבבו את אנפילד נמחקו לטובת גישה נוחה לאצטדיון. המחילות הצרות מתחת לאיצטדיון שבהן נדחסו עיתונאים, אורחים ובעלי תפקידים הפכו לאולמות, היציע בעל מושבי העץ והשורות הצפופות פינה את מקומו ליציע הטוב בליגה - ודבר מרוח האיצטדיון לא נפגע. זהו עדיין אנפילד, אבל טוב בהרבה.
במשך עשור שיפצו האמריקאים את ליברפול בהצלחה, זו ליברפול המוכרת, המקומית אבל גם גלובאלית, רגשנית אבל עכשיו גם בעלת עוצמה מסחרית, אבל טובה בהרבה. היו נפילות, דלגליש, איש כדורגל משכמו ומעלה, בשר מבשר המועדון ואדם דגול, היה מינוי לא נכון. הוא הקצין את הנטיה המרדנית של העיר והציב אותו בקרבות בלתי פוסקים מול הממסד ושאר העולם. הוא הכריז שהקבוצה לא תשחק ביום הזיכרון לחללי הילסבורו בהצהרה שחשפה סדרי עדיפויות שגוים וההחלטה להפרד ממנו היתה אמיצה אך נכונה.
הם גם טעו בגיבוי שנתנו ללואיס סוארס אחרי שזה פגע באופן גזעני בפטריס אברה במהלך כהונת דלגליש, מעשה שג'יימי קראגר התנצל עליו השנה, הם לא הבינו את הלך הרוח בקרב האוהדים כשניסו להעלות את מחיר המנוי בצורה אסטרונומית ולאחרנה שגו והוציאו את עובדי המועדון לחל"ת במהלך סגר הקורונה. זו היתה שגיאה של אנשי עסקים אמריקאים רחוקים מהציבור הבריטי שבו ניצול של כספי התמיכה הממשלתית על ידי גופים חזקים נתפס כמעשה לא מוסרי. בעלי הבית התקפלו במהירות והראו שלפחות יש להם אוזן לרגשות בעיר.
הם נהנו גם משינויי היסטורי. בעקבות מסע חסר פשרות של משפחות חללי הילסבורו, מספר עיתונאים וחבר פרלמנט מאזור ליברפול הוקמה ועדת בדיקה של האסון ובספטמבר 2012 התפרסמו מסקנותיה. למחרת בישר דיוויד קמרון, ראש ממשלת בריטניה, את ההודעה שליברפול חיכתה לה במשך יותר מ-23 שנה. "לאור הממצאים החדשים", הוא אמר, "יהיה נכון עבורי כראש ממשלה להתנצל באופן ראוי למשפחות 96 החללים בשל סבלן במשך 23 שנים. אכן, הממצאים החדשים שהוגשו היום מבהירים שהמשפחות סבלו מאי צדק כפול. אי הצדק של האירועים המחרידים, כישלון המדינה להגן על יקיריהם וההמתנה הבלתי נסבלת לאמת. וגם אי הצדק של ביזוי החללים, האשמה שהם היו אשמים במותם. בשם הממשלה, והמדינה, אני מתנצל באופן עמוק על אי הצדק הכפול שלא תוקן במשך זמן כה רב".
בהמשך חזרה ועדה נוספת על עיקרי הדו"ח ולמרות הזיכוי התמוה של מפקד המשטרה באצטדיון ניתן לומר שהמסע להשגת הצדק הושלם. ליברפול יכלה להתרכז שוב בכדורגל.
הספירה כמעט הגיעה לסיומה ב-2014 עם סוארס בשיאו, וחולית התקפה שכללה לצידו את דניאל סטארידג', ראהים סטרלינג ופיליפ קוטיניו תחת המאמן ברנדן רודג'רס. זה היה מלהיב, כל משחק לווה בתהלוכות ובתחושת שליחות, התצוגות ההתקפיות המפוארות כיפו על הגנה חלשה אבל המאזן התישר ברגע הלא נכון מול האיש הלא נכון. אחרי הניצחון הגדול על מנצ'סטר סיטי שהעמיד את ליברפול בעמדה המובילה לזכיה בתואר כינס סטיבן ג'ררד את השחקנים ומול המצלמות אמר להם "אסור לנו לתת לזה להחליק לנו מהידיים".
המשפט הזה ירדוף אותו כל חייו כפי שההחלקה מול צ'לסי, מול מוריניו, מול דמבה בה, רודפת אחריו כמעט מדי יום. מוריניו, בתפקיד חייו כג'וקר של הכדורגל האנגלי, הגיע כדי להרוס לליברפול את חגיגות האליפות והצליח. ליברפול לא הצליחה מול הלוחמה הפסיכולוגית והטקטית שלו, הפסידה לצ'לסי ושבוע מאוחר יותר איבדה יתרון של שלושה שערים מול קריסטל פאלאס במשחק שהסתיים בתיקו 3:3. קריסטלבול. הספירה נמשכה והפעם עם תחושת החמצה נוראית וכאב על הבן המועדף.
ואז הגיע קלופ. ההילה, הכריזמה, היכולת המקצועית והכישרון להבין את הסיפור ולדבר אל האנשים. ביל שנקלי בנה את ליברפול המודרנית על בסיס עקרונות אלו וקלופ בילה את הערב הראשון שלו בעיר בפאב בשיחות עם אוהדים. הוא הגיע לאחת ממסיבות העיתונאים הראשונות עם חולצת ביטלס. "התבוננתי מהצד", הוא סיפר על משחק שראה באנפילד לפני שנכנס לתפקיד. האוהדים והשחקנים נראו עצבנים. האווירה באצטדיון טובה אבל איש לא נהנה. לכן אנחנו צריכים להתחיל מחדש. אנחנו צריכים להפוך את הספקנים למאמינים".
הודג'סון היה חששן שהביך את האוהדים בתקשורת, דלגליש עסוק באג'נדה חשובה אך כזו שהסיטה אותו מטובת המועדון, לרוג'רס לא היתה את הכרזימה הדרושה ואילו קלופ היה כל מה שליברפול היתה צריכה וגם את השחקנים הדרושים. וירגיל ואן דייק נקנה מסאות'המפטון ואליסון שבר את שיא ההעברות לשוער באופן שמסמל את ליברפול החדשה. לצד יכולות כלכליות אדירות, יש במועדון אנשים שמקבלים את ההחלטות הנכונות. בשנה שעברה זה הסתיים במאבק צמוד עם מנצ'סטר סיטי גדולה שאולי היה מוכרע אחר לולא כמה מילמטרים של כדור שנשקו לקו שערה של מנצ'סטר סיטי במשחק בין שתי הקבוצות ומנעו שער ניצחון. וינסנט קומפאני, קפטן סיטי, שבר את ליבות האוהדים כשהבקיע שער ניצחון ענק מול לסטר סיטי בהזמנות האחרונה של הקבוצה לאבד נקודות אבל ליברפול התנחמה בליגת האלופות אחרי ניצחון בלתי נשכח על ברצלונה בחצי הגמר וגמר נשכח בהחלט. "הליגה חשובה יותר", אמרו לי אוהדי הקבוצה במשחק מול באיירן מינכן בשלב מוקדם יותר, אבל כפרס ניחומים זה לא רע.
קלופ הפך את ליברפול לקבוצה עם אחריות הדדית, לחץ בלתי פוסק ומשחק קבוצתי. כל שחקן מקריב ומשקיע בעבודה אפורה בשיטת משחק תובענית מאין כמוה. "ככל שאנחנו קרובים יותר, אנחנו עושים יותר למען האחרים, אנחנו סובלים בהנאה עבור השאר ומקריבים עבור כולם ולכן אנחנו טובים יותר, זה הגיוני", אמר קלופ.
הבשלות הגיעה העונה. ליברפול ניצחה את יריבותיה באלף דרכים, והקרב האמיתי שלה היה מול השעון. האם תצליח להשלים עונה שלמה ללא הפסד, או האם תצליח להשלים עונה בכלל.
קודם בא ההפסד לווטפורד בליגה ואז הקורונה. הסגר שהוטל על אנגליה, מהנפגעות העיקריות בעולם מהמחלה העמיד את ההכתרה בספק. קבוצות כמו ווסט האם ניסו להביא לסיום הליגה לטובת האינטרסים הצרים שלהם ובמרסיסייד החלו להאמין שרופא אליל מזימבאבווה באמת הטיל קללה על אנפילד כפי שסיפר שוער הקבוצה לשעבר, ברוס גרובלאר. אנשים שהזמינו טיסות ומלונות מכל העולם לחגיגות האליפות החלו לחשוש לגורלה. מי יודע כמה אוהדים מתו בחודשים האחרונים ולא זכו לראות את האליפות.
שלושים שנה של חליפות לבנות בגמר הגביע, ספייס בויז, אליפויות של מנצ'סטר יונייטד, שער ניצחון של מאקדה, של קומפני, החלקה של ג'רדד, מוריניו חוגג באנפילד, סטונז מרחיק מקו השער, הודג'סון רב עם הקופ, בתיקו מול קריסטאל פאלאס, הקורונה, הסגר, החחש שהעונה תבוטל מגיעות לסיומן. הזכיה של ליברפול באליפות משמעותית יותר מכל אליפות אחרת ולא רק עבור אוהדי הקבוצה.
שאול אדר