בסרטון: אוהדי בית"ר ירושלים אורבים לרוני לוי בצאתו מהמגרש
יש משהו ממגנט ברגע הזה, שבו איצטדיון כדורגל נפרש לנגד עיניך במלוא הדרו. אתה חולף על פני השומרים והסדרנים, מסיים את מסכת הבידוק הביטחוני (ומדידת החום) - ולפתע רואה לפניך את הדשא המבריק, הזרקורים המצוחצחים ועשרות אלפי המושבים שמשווים למגרש ארשת ייחודית. אתמול, שלושה חודשים אחרי שארזתי את הלפטופ לתוך תיק הגב ויצאתי בפעם האחרונה משעריו של מגרש ספורט, הגיעה העת לשבור את הבצורת ולחזור.
אלא שהכדורסל עוד לא חזר. כלומר, הוא חזר בערך - בדמותם של קרבות טוויטר עקובים מבוץ - ולכן חבשתי את מסיכת החבר מהכדור האחר וצללתי אל משחק הצמרת בין בית"ר ירושלים למכבי תל אביב. ובהיותי אותו חבר מכדור אחר, מיד הבנתי כמה אני חריג בנוף; "שמעתי שיש התגודדות של אוהדים מחוץ ליציע המזרחי", כתב לי השותף לעבודה, ומיהר להוסיף לבל אתבלבל: "זה היציע שממוקם מול הארנה".
את איצטדיון טדי אני מכיר היטב מביקורים קודמים. כל הגעה אליו טומנת בחובה לחות דביקה, שאפילו מזג האוויר הקריר בירושלים האביבית לא יכול להסתיר. זה מתחיל בעומסים המפורסמים בדרך מנחם בגין, נמשך במחסומי המשטרה סביב המגרש, מחריף במראה המכוניות החונות על איי התנועה, ומגיע לשיא בפקק האנושי על הגשר שיוצא מקניון מלחה. בימי הקורונה, כשכל הדברים הקטנים והמעצבנים של השגרה כבר אינם, גם חוויה מפוקפקת שכזו בולטת בחסרונה ובהיעדרה, ומעוררת געגוע.
40 דקות לפני שריקת הפתיחה, נחתנו מחוץ לטדי. התנועה בכביש הייתה ערה, אך לא עמוסה; התכנונים המוקדמים כיצד לתמרן כדי לחנות היו מיותרים, כי השארנו את הרכב למרגלות שער 10; אלמלא התאורה שדלקה, קשה היה להבחין שבכלל עומד להתקיים משחק במקום.
ליד שער הכניסה עמד האוהד המיתולוגי נומה, ונראה אובד עצות. הטלפון שלו לא הפסיק לצלצל, ורבים מחבריו התעניינו, "נו, הצלחת להיכנס?". הוא ידע שלא יצליח, ובכל זאת נע אחוז תזזית סביב האיצטדיון. "גם למשחק מול הפועל באר שבע הגעתי, ניסיתי לדבר עם כמה אנשים שאני מכיר, ולא נתנו לי להיכנס. אבל אני לא יכול סתם לשבת בבית. אולי בכל זאת משהו יקרה? אני אחכה כאן עד חמש דקות לפני הפתיחה, ואז אלך הביתה כדי לצפות בטלוויזיה. לא נורא, אני גר קרוב", ניסה לנחם את עצמו.
בשורה הראשונה ביציע, לבושים חליפות טרנינג שחורות-צהובות, ישבו בינתיים מביאי הכדורים, שנבחרו מקרב ילדי בית הספר לכדורגל של בית"ר ירושלים בשדות נגב. חבריהם, תלמידי כיתות ה'-ו' בקיבוץ, קינאו כששמעו שיהיו במשחק. "אבל מוזר כאן ומשעמם בלי הקהל", מודה עילי. "קשה כשאין מי שיעודד את הקבוצה", מוסיף פלג, "ואני מקווה שלפחות נוציא תיקו אם לא ננצח".
כמה דקות לפני תחילת המשחק, מתפזר הפאנל של ערוץ הספורט, והפרשן אלי גוטמן יורד במדרגות עם חיוך רחב על פניו; זה יכול לקרות רק בקורונה: הרי כשאימן את בית"ר ירושלים, לפני 20 שנים, הוא לא ממש חייך; וכשחגג במגרש הזה את האליפות הדרמטית של הפועל תל אביב, הוא לא ממש יכול היה להתהלך ביציע.
ברגע שתפסתי את מקומי ביציע המערבי, איתרתי פנים ידידותיות שהזכירו לי את הבית (כלומר, את אולמות הכדורסל). זה קרה דווקא הודות לשלטי הפרסום שמאחורי שערו של איתמר ניצן. על שלט אחד נכתב "מוסך אייל חי", כאילו שיכולנו לשכוח את הסנטר - האגדי! - של הפועל אילת משנות ה-90; ולצידו "בטון עטרות", על שמו של קוז'יקרו-קיר-בטון, כמובן (סליחה, "הישרדות", אבל זכות הראשונים על עידו שייכת לנו).
בניגוד לשידור בטלוויזיה, שמלווה בשירי אוהדים מוקלטים, האיצטדיון עצמו שומם. רק שני גורמים מצליחים להפר את השקט המעיק: שדר הרדיו של גלי ישראל, אודי כהן, שעומד - ממש עומד - לאורך כל 90 הדקות בעמדת השידור, ומעביר את רשמיו בקולי קולות; וכמובן, השחקנים עצמם.
הדממה שמסביב הבליטה עוד יותר את תגובותיהם הקיצוניות של הכדורגלנים לתאקלים. כל עבירה מלווה בשאגות שבר, וכל שאגה נדמית לרגע כמו פציעה שנעה על התפר שבין קריעת רצועות לקטיעת רגל. כשעומר אצילי נכנס לתיקול עם שני שחקני בית"ר, הוא צעק "שלנו!", כמו במשחק עם החבר'ה בספורטק או בשכונה.
באותה שעה, במרחק של כ-4,000 ק"מ, ישב סגן נשיא הקהילה היהודית בליסבון, יצחק עשור, וצפה במשחק בטלוויזיה הפורטוגלית. רשתות מחמש מדינות באירופה העבירו בשידור ישיר את ההתמודדות, ולא התרשמו יתר על המידה מהגירסה המזרח תיכונית של הליגה הבלארוסית.
"השדר המקומי התמקד בשלושת השחקנים הפורטוגלים במגרש, דיוגו ורדאסקה, אנדרה ז'ראלדש וז'איר אמאדור", משתף עשור. "הוא סיפר שמכבי תל אביב היא קבוצה מליגה אחרת בישראל, שהיא פתחה פער משמעותי בצמרת ושגם התיקו הזה משרת אותה בדרך לזכייה באליפות".
ואם השדר הפורטוגלי אומר, הוא כנראה יודע. האלופה נראתה כבויה ועייפה אחרי הסיפתח החלק שלה לעונת הקורונה, ובית"ר פשוט לא הייתה תכליתית. "אם מכבי כובשת, ינגנו כאן הקלטה של השיר 'רוני לוי תתפטר'", תהה/קבע/התלוצץ אחד מחבריי, אוהד ירושלמי, שיודע: כבר 15 שנים לא היה מאמן ששרד שנתיים רצופות בתפקיד, וגם המקום השלישי והכרטיס לאירופה (אירופה? יש עוד מקום כזה?) לא יצילו את לוי מהגורל הידוע מראש.
היחידים שרצו ללא הפסקה, ובוודאי היו יכולים לאתגר את מסד הנתונים בגופיות ה-GPS, הם המאבטחים. הם נעו במהירות מכניסה לכניסה כדי למנוע מחברי לה פמיליה להתפרץ לתוך האיצטדיון, אבל בדקה ה-61 הובקע השער היחיד במשחק. שני אוהדים ירושלמים הצליחו לפרוץ ליציע המזרחי ולהיכנס לתחומיו. האחד נתפס מיד, ולפחות חבש מסיכה; השני נלכד בתום מרדף קצר. 0:0 ביחסי אנוש.