בסרטון: נבארו יורה 21 שלשות רצופות בחימום למשחק בבלגרד
סצנת פתיחה
ב-23 בנובמבר 1997 הביסה ברצלונה את גרנאדה 75:99, במשחק שאיש לא היה אמור לזכור - אבל כל מי שהיה באותו יום בפאלאו בלאוגראנה לא ישכח אותו לעולם. בחסות הגארבג' טיים הכניס המאמן ז'ואן מונטס את חואן קרלוס נבארו, גארד בן 17 מקבוצת הנוער, להופעת בכורה בליגה הספרדית. הקהל השתגע, וקרא קריאות קצובות "לה בומבה! לה בומבה!". הילד לא התרגש. הוא קלע עשר נקודות בעשר דקות, וכבש את כל כותרות העיתונים למחרת.
סצנת סיום
למשחקה האחרון של ברצלונה בעשור החולף, ב-27 בדצמבר 2019, הופיע חואן קרלוס נבארו בלבוש חגיגי ותפס את מקומו בשורה הראשונה ביציע. הוא הגיע בכוננות ספיגה, ואולי בסתר ליבו קיווה שלא ייקרא למרכז הפרקט בפאלאו בלאוגראנה, האולם בו כיכב במשך לא פחות מ-20 עונות. כשהערב הסתיים, וברצלונה ניצחה את אולימפיאקוס 80:90, נגולה אבן מעל ליבו והוא ירד מהבמה בביישנות האופיינית לו ובשקט שכל כך אהב.
נבארו בא לאותו משחק בידיעה שתואר מלך הסלים של היורוליג עומד להילקח מידיו, ועוד ממש לנגד עיניו. ואסיליס ספאנוליס היה זקוק לעשר נקודות בלבד כדי לעקוף אותו, אך נתקע על שתיים, והשלים את החגיגה רק כעבור שבוע באתונה מול פנרבחצ'ה, במשחק הראשון של 2020. "תמיד ידעתי שהיום הזה יגיע, במוקדם או במאוחר", הודה אחר כך "לה בומבה". "אני גאה להיות חלק מההיסטוריה של המפעל הזה, וחשוב לי ששחקן עם כל כך הרבה כישרון, שיש מאחוריו מסורת של ממש, הוא זה שעובר אותי".
חואן קרלוס נבארו, מלך קטאלוניה ומלך היורוליג, יחגוג מחר (שבת) את יום הולדתו ה-40. אמנם ספאנוליס הוריד אותו למקום השני בדירוג הנקודות והמדד המשוקלל, אבל הוא עדיין עומד בפסגה בדקות, בשלשות ובסלי שדה; בעיני עצמו ובעיני אוהדי ברצלונה, יש פרט טריוויה חשוב בהרבה - הוא היה ונותר היחיד שזכה עם הקבוצה בשני תארי האליפות האירופיים בתולדותיה.
"הגמר מול בנטון טרוויזו ב-2003 היה כל כך חשוב למועדון", נזכר נבארו בריאיון שהעניק בעבר. "בדרך כלל, כששיחקנו בפאלאו סנט ג'ורדי, לא כל כך הרגשנו את הקהל, אבל באותו פיינל פור כולם היו מאחורינו ודחפו אותנו. אחרי כל מה שהקבוצה עברה [הפסדים בארבעה גמרים], לעשות את זה בבית, בעיר שלנו, עם כל האוהדים, זה היה מיוחד במינו".
אלא שנבארו, אז בן פחות מ-23, היה רק צלע אחת בתוך המכונה המשומנת שהובלה בידי דיאן בודירוגה וגרגור פוצ'קה; הוא סיים את אותו הגמר עם חמש נקודות ב-15 דקות, ועם 1 מ-6 מהשדה. חמישה שחקנים (בהם גם שרונאס יאסיקביצ'יוס) קלעו יותר ממנו, ושישה שיחקו יותר ממנו. במשך שבע שנים הוא המתין בסבלנות להזדמנות להביא את התואר במו ידיו.
"כן, ב-2010 הזכייה הייתה חשובה לי יותר באופן אישי", הודה. "נכון שהיא לא הייתה הראשונה, אבל הפעם היה לי תפקיד הרבה יותר משמעותי, ואני מרגיש שאחריה התחילו להתייחס אליי אחרת וכיבדו אותי יותר". בגמר נגד אולימפיאקוס בפריז, לפני עשור, נבארו לא איפשר לאיש להקדים אותו בדקות (29) או בנקודות (21), והוא הוכתר ל-MVP של הפיינל פור.
והיורוליג, כמובן, לא הייתה הליגה היחידה שבה הוא התבלט. הוא הופיע ב-1,139 משחקים רשמיים עם בארסה, לצידם של 145 שחקנים שונים, וקלע 13,609 נקודות; זכה בשמונה אליפויות ספרד, שבעה גביעי המלך, חמש פעמים בסופרקופה, פעם אחת בגביע קוראץ' וגם ב-12 אליפויות קטאלוניה. הוא הוכתר ל-MVP של העונות או טורניר הגמר בתשעה מקרים שונים. בין לבין שיחק עונה אחת מוצלחת בממפיס גריזליס (10.9 נקודות למשחק), והיה אחד הסמלים הבולטים של דור הזהב הספרדי, שזכה בשתי אליפויות אירופה, באליפות העולם ובשלוש מדליות אולימפיות.
אלא שגם היום, רגע לפני שהוא מחליף קידומת, ושנתיים לאחר שתלה את נעליו ואת הגופייה מספר 11, נבארו נותר בגדר תעלומה. זה לא רק בגלל אופיו הביישני והשקט, וסגנון משחקו שלעיתים נראה חד גוני, אלא גם בשל העובדה שבמקרים רבים הוא הותיר לאחרים לקטוף את התהילה.
בזכייה הראשונה עם בארסה ביורוליג היו אלה, כאמור, בודירוגה ופוצ'קה, בנבחרת זה בדרך כלל היה פאו גאסול, וזה בעצם מה שהפך את הזכייה האירופית ב-2010 למיוחדת כל כך עבורו. ואולי הנתון שיעיד על כך יותר מכל הוא הסולידיות במשחקו: ב-341 הופעות ביורוליג, האיש עמד על 12.2 נקודות בממוצע, אבל חצה את גבול ה-30 רק פעמיים.
צריך להודות שחלק מהבעיה בתודעה, לפחות עבור הקהל הישראלי, היא פרובינציאלית. אחרי הכל, חובבי הענף בארץ הצליחו להימנע מאיכויותיו האמיתיות של נבארו לאורך השנים.
אף שהקטאלני ניצח עם ברצלונה את מכבי תל אביב בעשרה מפגשי יורוליג רצופים בין 2009 ל-2017, הוא עמד על 13.6 נקודות נגדה בשנותיו הטובות והגיע רק פעם אחת ל-20; וחשוב מכל - מעולם לא ניצח אותה במשחק נוקאאוט. למעשה, הצהובים ולה בומבה התראו במעמד שכזה רק בפיינל פור של 2000, שבו הוא היה עוד בראשית דרכו וצפה בהם מנצחים ועולים לגמר.
גם מול נבחרת ישראל, על אף פערי הרמות שנטו בבירור לזכות ספרד, הוא לא הצליח להתעלות. בשלושה משחקי יורובאסקט הוא נתקע נגד הכחולים-לבנים על 7.6 נקודות בלבד בלי להגיע לדאבל פיגרס, פגע ב-2 מ-12 לשלוש ואפילו הפסיד פעם אחת; באותם טורנירים זינק האיש ל-19.7 נקודות בממוצע מול שאר היריבות.
הכינוי "לה בומבה" ליווה את נבארו מיומו הראשון על המגרשים. האיש הפך לאמן קליעה, אבל באופן מפתיע, לא ההפגזות לשלוש, זריקות הוו הלא שגרתיות והפלואוטרים המוזרים (שתמיד מצאו איכשהו את דרכם לתוך הטבעת) הם אלו שבזכותם כונה כך. להברקה אחראי אוגוסטין קואסטה, מאמנו בקבוצת הנוער של ברצלונה, שהסביר בעבר: "כשמונטס שקל להעלות אותו לקבוצה הבוגרת והתקשר לשאול אותי עליו, הסברתי לו שהוא פצצה מתקתקת; שהוא יכול לשנות את המשחק מקצה לקצה, אבל לפעמים הוא נוטה לשכוח שיש לצידו עוד ארבעה שחקנים".
בעבר, כשנבארו נדרש לנקוב במהלך מיוחד שינצור מהקריירה שלו, הוא בחר במפתיע לא בשלשה, ואפילו לא בסל ניצחון, אלא בחטיפה דרמטית בחצי הגמר מול צסק"א מוסקבה ב-2003, שהובילה ללייאפ ולהבטחת הניצחון. "הקהל ממש קפץ וחגג אחרי המהלך הזה, והבין שניצחנו ועלינו לגמר. עד היום תלוי על הקיר בביתי פוסטר של האוהדים ביציע מאותו רגע", סיפר.
בחמישיית החלומות שלו, אליה הכניס ארבעה שותפים ששיחקו איתו לאורך הדרך, הוא כלל את שאראס, בודירוגה והאחים פאו ומארק גאסול. אלא שהקריירה שלו הסתיימה בטון צורם משהו; בגיל 38, אחרי שלוש עונות קשות ומרובות בפציעות, שבמהלכן ראה איך מעמדו בבארסה הולך ומידרדר, הוא אולץ על ידי המועדון לפרוש; זה היה מצנח זהב, מאחר שהקטאלנים השכילו להחתימו על חוזה ניהולי למשך עשר שנים. בתחילה שימש יועץ, ואשתקד נכנס לתפקידו כמזכ"ל מחלקת הנוער במועדון.
נבארו, עם כל הכבוד לחואן אנטוניו סן אפיפניו, אנדרס חימנס, אאודי נוריס ואחרים, הוא גדול כדורסלני ברצלונה בכל הזמנים. את העובדה הזו לא יסתיר גם התהליך הכואב שהוא עבר יחד עם הקבוצה, כפי שקורה ללא מעט מועדונים ולכוכביהם בשלהי דרכם: השנים עוברות, השחקן הדומיננטי מתבגר ואיכותו יורדת, אך כל עוד הוא נמצא בסגל, דמותו הממגנטת מפריעה לאחרים לפרוח. כך יצא שבארבע עונותיו האחרונות של לה בומבה על המגרשים, לא זכה המועדון באליפויות ולא הגיע לפיינל פור האירופי, וזכה רק פעם אחת בגביע המלך (כשהוא מסיים עם אפס נקודות בגמר).
"אני עדיין זוכר את האימון הראשון שלי בבוגרים של בארסה", סיפר נבארו כשפרש. "הייתי בן 17, שיחקתי עם פאו גאסול בברצלונה ב', ואחרי המשחק באו אלינו ואמרו לנו 'צריכים אתכם עכשיו לקבוצה הראשונה'. אז נשארנו. אני חושב שהתרגשתי באותו יום יותר מאשר בכל אחד מהמשחקים בקריירה שלי".