הקולות סביב השחיתות בכדורגל האיטלקי רבים - אנשים מבפנים בטוחים שהרבה פעמים נטפלים אליהם, אנשים מבחוץ חושבים לא פעם שהוא רקוב וכשרות המשחקים בו לא מושלמת. היו כמובן מקרים שתמכו בשני הצדדים. ב-2006 התפוצצה כנראה הפרשה הגדולה ביותר - הקלאצ'ופולי, בעקבותיה השם של יובנטוס כבר לא היה אותו דבר ולמועדונים אחרים נדבקו כתמים שהיה קשה להסיר. חלקם, כמו רג'ינה למשל, נענשו בצורה קשה שעד היום הנזק ניכר בהם. אחרי הפרשה הזאת הגיעו עוד כמה נוספות, פחות מתוקשרות אמנם, אך לגמרי כאלה שפגעו במועדונים ובשחקנים שאף נכנסו לכלא, כמו כריסטיאנו דוני והטיית המשחקים של אטאלנטה.
ההתאוששות של הכדורגל האיטלקי כולו עדיין מתרחשת - קשה להתנער מהאשמות ומאירועים כאלה, גם אם עונשים שניתנו בהתחלה הומתקו מעט, אך הלגיטימציה לפעול בצורה לא תקינה כנראה הייתה שם עוד הרבה לפני כן. סוף עונת 1926/27, יחד עם אמנת ויארג'יו המפוקפקת שהכניסה לכדורגל האיטלקי את הנופך הפאשיסטי, היווה את יריית הפתיחה להתחלת ההשפעה על המשחק מחוץ לדשא. גם כאן, כמו במקרים העתידיים, המעורבים מתחלקים לכמה צדדים - אלה שנשבעים בצדקתם ובחפותם, אלה שנפגעו ואיבדו תארים ואלה שהיו צריכים לסקר ולסדר את הכל תוך כדי שמנסים להבין מה לעזאזל קרה.
הליגה אז חולקה לשני בתים של 10 קבוצות כל אחד - 16 מועדונים מהצפון, 3 מהדרום, ועוד אחד שכניסתו לליגה סוכמה על ידי כל השאר. בתום שני סיבובים ו-18 משחקים, שלוש הקבוצות הראשונות מכל בית התקדמו לבית אליפות בו שוחקו שני סיבובים גם כן. יובנטוס, האלופה עונה קודם לכן, סיימה את הבית המוקדם במקום הראשון והייתה המועמדת הבכירה לקחת את האליפות גם כעת. אליה בבית האליפות הצטרפו אינטר, גנואה, טורינו, מילאן ובולוניה.
למחזור האחרון ב-5 ביוני הגיעה יובנטוס כשאין לה כבר סיכוי לזכות בתואר ויצאה למשחק חוץ בסטדיו פילדלפיה של טורינו, שנאבקה על האליפות עם בולוניה. הכל נראה רגיל ונקי לפני המשחקים, אבל מקריות מסוימת הובילה לגילוי הכל לואיג'י אלמנדי, המגן השמאלי של הגברת הזקנה שהיה חלק חשוב בזכייה שלה בעונה קודם לכן, התגורר באותו מתחם דירות של עיתונאי בשם רנאטו פארמינלי. זמן קצר לאחר המשחק, הוא האזין לוויכוח קולני בין המגן לשחקן טורינו פרנצ'סקו גאודיוסו. הטונים עלו, ומבין המשפטים שנזרקו לאוויר, הצליח העיתונאי לקלוט את סיבת המריבה - אי מתן התשלום לאלמנדי על ידי הנשיא של טורינו, ד"ר גוידו נאני. מכאן נפתחה תיבת פנדורה רצינית.
נאני פנה לשחקנו גאודיוסו וביקש ממנו ליצור קשר עם אלמנדי על מנת להציע לו 50 אלף לירות בתמורה למכירת המשחק האחרון נגד טורינו - חצי כמקדמה, וחצי אחרי שיובטח הניצחון של הגראנטה. הסכום הזה בזמנו היה עצום ביחס לשכר של השחקנים עצמם ואלמנדי התקשה לסרב לו והסכים לעסקה. במחזור עצמו בולוניה עשתה את העבודה שלה, אך יובנטוס אכן הפסידה 2:1 לטורינו והתואר הלך לקבוצה שפשוט קנתה אותו. אחרי ההאזנה לוויכוח במתחם הדירות כאמור, פארמינלי החליט לחשוף את הכל לתקשורת. סכסוך אישי שלו עם טורינו שלא רצתה לתת לו כרטיסים למשחקים כנראה היה עוד טריגר בהחלטה.
"יש משהו רקוב בממלכת דנמרק", זעקה הכותרת שבחר פארמינלי למאמר שלו בעיתון. נשיא ההתאחדות דאז לאנדרו ארפינאטי היה אוהד אדוק של בולוניה, כך שלא לקח הרבה זמן עד שחקירה עמוקה יצאה לדרך. ארפינאטי, פאשיסט ממילא, לא דמיין שהכדורגל שהממשלה כל כך דאגה לעצב יינזק בגלל מכירת משחק. החקירה הובילה לגילויים מוזרים נוספים - חודש לפני המחזור המכריע, במשחק בין טורינו לבולוניה, בוטל שער לאורחת שהפסידה בסופו של דבר. מסמך מההתאחדות הורה על משחק חוזר, אבל גם בו נשרק פנדל מפוקפק לגראנטה שניצחה גם אותו 1:2.
המחאות אחרי המשחק החוזר היו כבר רגועות יותר, שכן ההתאחדות חששה שהליגה לא תסתיים בזמן ואוהדי בולוניה עצמם כנראה הבינו שקשה יהיה לנצח כשהשופטים עוזרים ליריבה כל פעם. במהלך החקירה המהירה, התגלו בפח ביתו של לואיג'י אלמנדי ניירות שנקרעו בצורה שתוכננה כדי להעלים ראיות. חיבור שלקח 18 שעות של כל פיסות הנייר הציג מכתב אותו התכוון המגן להעביר לנשיא טורינו נאני בדרישה ל-25 הלירות הנוספות שהובטחו לו.
מגנה של יובנטוס ניסה כל כך חזק לטשטש את הנעשה, שאנשים מהצוות המקצועי סיפרו בחקירה שלדעתם הוא היה אחד הטובים במשחק המכור נגד טורינו, ואף צעק על שחקנים אחרים שלא עושים את העבודה שלהם כמו שצריך. הכל היה כנראה הצגה, כי החקירות הובילו לגילוי עוד שני שחקנים ביובנטוס שהיו מעורבים במכירה - פדריקו מונראטי, שקיבל מתנות מחברה לא מוכרת, ופיירו פסטורה, שהימר בסתר על הפסד של יובנטוס במשחק הזה.
תוצאות האירוע עבור טורינו היו שלילת האליפות והרחקה לכל החיים של הנשיא גוידו נאני, כשאצל יובנטוס לואיג'י אלמנדי הורחק לכל החיים גם כן והשניים הנוספים קיבלו עונשים קלים בדמות אזהרה שלא לעשות זאת שוב. יובנטוס עצמה יצאה ללא עונש גם כן אחרי שטיעוניה על כך שלא ידעה כלל על הנעשה התקבלו והכל היה ביוזמתם של השלושה בלבד. שנה בלבד אחרי האירוע, זכייה במדליית הארד של איטליה באולימפיאדת 1928 סידרה לאלמנדי חנינה וביטול העונש.
המגן אמנם הודה שמשהו היה חשוד במשחק, אך טען תמיד שהוא חף מפשע ושהכסף שקיבל היווה הסוואה למשהו גדול וחמור הרבה יותר שקרה במשחק ההוא ואף בכדורגל האיטלקי בכלל. וירג'יניו רוזטה, שחקן נוסף של יובנטוס, היה זה שככל שחלפו השנים הופנו אליו מירב ההאשמות אחרי שהכדור עבר לו בין הרגליים בשער השיוויון של טורינו. באשר לכדורגל כולו, התהייה מדוע אם נשללה האליפות מטורינו היא לא הועברה לבולוניה, ניתנה ההשערה שההתאחדות והמשטר כולו לא רצו להעניק אליפות לקבוצה ממחוז אמיליה כדי לא להראות לעולם שהכדורגל האיטלקי מעניק תארים רק לקבוצות באהדת פאשיסטים. מה באמת קרה, מי באמת האשם הראשי והאם הכדורגל האיטלקי גילה ששחיתות זו דרך לגיטימית לפעול בה, כנראה שלעולם לא נדע.