אתמול, כבכל בוקר, עלה שון דניאל מהדירה בקומה הראשונה בבניין בחולון שבו הוא מתגורר אל הקומה השנייה, שבה גרים סבו וסבתו, משה (מוסה) ושרה. "שתינו קפה, הבאנו לסבא כריך וסודה, והוא לא אכל הרבה. הוא היה חלש. הוא שאל מה התוכניות שלי להיום, וביקש שאקנה לו שעון שיאיר לו בלילה. כמה דקות אחרי שיצאתי מהבית, הודיעו לי שהוא איבד הכרה".
משה דניאל, מדור החלוץ של הכדורסל הישראלי, הלך לעולמו בגיל 89 וייטמן היום (שלישי) ב-17:00 בבית העלמין בקיבוץ חולתה. "זו הייתה אחת הבקשות האחרונות שלו", מספר נכדו שון. "הוא היה אחד ממייסדי הקיבוץ, והוא גם הכיר בו את סבתא שלי, כך שהוא נותר קשור מאוד למקום".
שון, בנו של מוטי דניאל, היה אחד האנשים הקרובים לסבא משה; בחודשים האחרונים, מאז התפרצה מגיפת הקורונה, הקירבה הזו הייתה חשובה מתמיד. "הוא לא רק היה סבא, אלא גם חבר, אי של שפיות ואדם שאפשר תמיד לסמוך עליו. הייתי הפרטנר שלו, שנסע איתו בימי חמישי למשחקים של אבא ביד אליהו, ואחר כך גם למשחקים שלו במלחה. הוא תמיד היה שם בשבילי כשהייתי צריך אותו, ואני שמח שזכיתי להיות שם בשבילו כשהוא היה זקוק לי".
"עד לפני חודשיים, סבא היה אדם עצמאי, אבל יום אחד הוא התמוטט לי בידיים, ונסענו במהירות לבית החולים. מאז התחילה תקופה קשה מאוד. בית החולים הפך למקום רפאים בגלל הקורונה, והרופאים נתנו לנו להבין שעדיף לנו לא להיות שם. לא הציעו לנו פתרון ממשי, וניהלנו אופרציה שלמה כדי להביא אותו הביתה ולדאוג לכל מה שצריך.
"בסופו של דבר, סבא רצה למות בבית, בשלווה. הוא לא הרגיש בנוח כשכבר לא היה תלוי בעצמו, וזה השפיע על מצב הרוח שלו. הוא אמר לי כמה פעמים 'מיציתי', ולא יכולתי שלא לכבד ולהעריך את זה. הבנתי לליבו, ולא הגיע לו לסבול. הלוואי עליי, ועל כל האנשים הקרובים אליי, שנעשה את מה שעשה בחיים, נגיע לגיל שלו, ונהיה גם מספיק צלולים כדי להגיד את זה.
"סבא היה אדם מסודר ומאורגן, והוא דאג להכין אותנו גם לרגע הזה. בתקופה האחרונה הוא זרק לנו 'תתחילו להתרגל, כי בקרוב אני לא אהיה כאן'. אנחנו אנשים ציניים וישירים, וכמה שזה נשמע עצוב, זה היה מאוד טיפוסי. הקשבנו, והתכוננו.
"אחרי שיצא מבית החולים, הוא אמר לי באחת מהשיחות שהוא כבר היה בעולם אחר. כרגיל, הפכתי את זה לבדיחה ושאלתי אותו מה פתאום החלטת לחזור אלינו. הוא ענה בחיוך: 'נראה לך שמישהו שאל אותי?'".
- הוא הותיר לך צוואה אישית? ביקש ממך משהו מסוים?
"אחיו מרדכי נפל במלחמת העצמאות, ואבא שלי קרוי על שמו. סבא ניהל את הקשר עם מערכת הביטחון, וביקש שאעביר עכשיו את החומרים עליו לבית הפלמ"ח. הוא ביקש ממני גם בקשה גדולה יותר: שאשמור על אחדות המשפחה, ואדאג שכולם יהיו מסודרים ומבסוטים. הוא הטיל עליי אחריות, שלא בטוח שאוכל לעמוד בה ממש כמו שביקש, אבל אעשה את המקסימום".
מאז פרש לפני שנתיים, יצא שון (31) לפרק ב' בחייו. הוא מנהל קריירות כדורסלנים ב"שחקן אמיתי" ובמקביל עוסק ביזמות ובנדל"ן. "אני אדם מאוד אמביוולנטי, והצד השקול והרגוע שבי בא ממנו. גם בתור ילד, הוא לא היה מסכים שאצחק על שחקנים יריבים או שאצעק על שופטים. תמיד הציב לי גבולות, וגם נתן דוגמה אישית. הוא היה איש חינוך, שניהל בית ספר חקלאי ברמת גן, ואימן כדורסל. זה בעצם היה מפעל החיים שלו - מספר האנשים שהצליח לגעת בהם".
- מה היה המקום שלו בקריירה שלך כשחקן?
"כמי שגדל בקיבוצים, והיה שחקן מאוד קבוצתי בהווייתו, סבא היה אדם מערכתי. הקשיים שאני עברתי כשחקן, לא נראו בעיניו כקשיים. הרבה פעמים חיפשתי למרוד במוסכמות, וראיתי דברים בצורה אינדיבידואלית, והוא לא ראה את זה כמוני. הוא ליווה אותי, צפה בי משחק, העביר לי אימונים אישיים, אבל היחסים לא סבבו סביב זה. רוב שיחות הכדורסל שלנו היו על חוויות מהעבר".
- איך הוא קיבל את ההחלטה שלך לפרוש בגיל צעיר?
"סבא ואבא לא הצליחו להבין עד הסוף את מה שהתחולל בתוכי, במיוחד לאור העובדה שאני בחרתי לזוז הצידה ולא לשחק יותר. הם אהבו בראש ובראשונה את המשחק עצמו, ואם זה היה תלוי בהם, הם היו משחקים עד היום. סבא שמח שמצאתי את מקומי ואת עתידי, ושנשארתי קרוב לכדורסל. הוא ראה ערך בזה שאני מלווה שחקנים עכשיו, ובעיקר שמצאתי את המקום שטוב לי בו".
- בשנים האחרונות כבר לא צפיתם יחד במשחקים?
"האמת היא שבשנים האחרונות, בטח מאז שהפסקתי לשחק בליגת העל, הוא פחות התעניין בכדורסל הישראלי. השינויים שהמשחק עבר לא הלהיבו אותו, כי הוא פחות התחבר לעובדה שהכדורסל מושתת על מהלכים אישיים, וגם הירידה בצביון המקומי מאוד הפריעה לו".
הלווייתו של משה דניאל צפויה להתקיים במתכונת מצומצמת, ורוב הנוכחים בה יהיו בני המשפחה הקרובה בלבד. שון עדיין לא החליט אם לשאת דברים לזכר סבו. "הייתי עם סבא בהמון הלוויות, של רבים מחבריו. הוא בין האחרונים ששרדו מהדור שלו. תמיד היינו עומדים בצד בזמן ההספדים, והוא לא כל כך אהב את זה. אני זוכר שמישהי באה וסיפרה פעם איך 'התמיכה הכי גדולה של משה הייתה בשתיקה שלו', והוא כמובן אמר לי אחר כך בציניות ש'פשוט לא היה לי מה להגיד'".