קלינט איסטווד, אחד מיוצרי הקולנוע הגדולים והחשובים אי פעם, חוגג היום (ראשון) את יום הולדתו ה-90 ולמרות שנהוג לזהות את הבמאי והשחקן האגדי עם מערבונים, הודות ליצירות בלתי נשכחות כמו טרילוגיית "האיש ללא שם" או "הבלתי נסלח", הרי שבמילניום הנוכחי הוא היה מעורב בלא פחות משלושה סרטי ספורט, שעסקו בנושאים לא שגרתיים, בדיוק כמו שאיסטווד אוהב לעשות לכל אורך הקריירה העשירה והמגוונת שלו. הנה הם:
מיליון דולר בייבי - 2004
12 שנים אחרי ששיתוף הפעולה ביניהם הוליד את "הבלתי נסלח" הפנטסטי, שני הענקים, איסטווד ומורגן פרימן איחדו שוב כוחות ויחד עם הילארי סוואנק, יצרו סרט שסחף את טקס האוסקר ה-77.
איסטווד היה גם הבמאי של "מיליון דולר בייבי" וגרף על כך את הפסלון המוזהב, כאשר גם הסרט זוכה וגם סוואנק (שחקנית ראשית) ופרימן (שחקן המשנה).
"מיליון דולר בייבי", שזכה להצלחה קופתית נהדרת (למעלה מ-200 מיליון דולר הכנסות, על תקציב של 30 מיליון דולר) מביא סיפור לא שגרתי לסרטי ספורט, על מתאגרפת. סוואנק מגלמת את מגי פיצג'רלד, מלצרית ממיזורי שמואסת בחיים המשעממים ובמשפחה המנוכרת ויוצאת ל-LA, כדי להתאמן אצל פרנקי דאן (איסטווד) הוותיק. תחילה הוא לא מוכן להקשיב לה בכלל, אחר כך מאמץ אותה במקום הבת שלא מדברת איתו והם הולכים יד ביד, כל הדרך לסוף ה___. טוב, לא נגלה לכם את הסוף, נכון?
בכל מקרה, "מיליון דולר בייבי" עשוי נהדר, קל לצפייה (132 דקות) ומביא לעולם האגרוף, עליו נעשו כל כך הרבה סרטים הוליוודיים לאורך השנים, דמות שכמעט לא נתקלנו בה. הוא עושה זאת בעדינות ובחוכמה שהופכת את הסרט לחוויית צפייה.
אינוויקטוס - 2009
עוד חמש שנים חלפו ואיסטווד שב לעולם הספורט, הפעם כבמאי בלבד. פרימן, בשיתוף פעולה שלישי איתו, גילם את נלסון מנדלה ומאט דיימון נכנס לנעליו של פרנסואה פינאר, קפטן נבחרת דרום אפריקה שזכתה באליפות העולם הביתית בראגבי ב-1995.
גם במקרה הזה, כמו ב"מיליון דולר בייבי", איסטווד בחר לספר דרך הספורט על נושאים רחבים יותר בעולם. אם שם היה זה מעמד האישה והדרך שלה להתקדם במעלה הסולם החברתי-תרבותי, כאן זו הייתה הדרך בה דרום אפריקה החלימה בעזרת מנדלה מטראומת האפרטהייד והחלה להתנהל כמו מדינה שפויה. בימים בהם ארצות הברית בוערת בשל יחסי השחורים והלבנים, המסר הזה מהדהד במיוחד.
"אינוויקטוס" (133 דקות) מבוסס על סיפורה האמיתי של אותה נבחרת, שידעה להתגבר על לא מעט דעות קדומות וגזעניות ולחבר בין כל חלקיה, בהובלת פינאר. גם הוא קולח במיוחד ונעים לצפייה, בעיקר בזכות ההופעות של שני הכוכבים, פרימן ודיימון, שהיו מועמדים לאוסקר (דיימון הפסיד לכריסטוף וולץ על "ממזרים חסרי כבוד", פרימן היה צריך לזכות).
בחזרה למשחק - 2012
איסטווד השלים את טרילוגיית הספורט שלו תוך שמונה שנים בלבד ולעומת שני הסרטים הקודמים, שנכנסים בקלות לכל רשימה של סרטי הספורט הטובים ביותר שנעשו, "בחזרה למשחק" היה חלש, כשל בקופות וחטף מהמבקרים. למרות זאת, גם הסיפור שלו לא שגרתי ומעניין.
איסטווד הוא סקאוט בייסבול מזדקן, שמאבד את ראייתו ומתעקש לעשות דברים "כמו פעם", בניגוד לכיוון המודרני-ליברלי אליו הענף צועד מאז ימי מאניבול. זו התשובה של איסטווד הנרגן לעיתים, שאף פעם לא היה חובב גדול של הדמוקרטים בארצות הברית. הבעיה עם הסרט היא שהתשובה כל כך מוחצנת, שכל המסר בוהק מדי ולא עובד, בניגוד למה שאיסטווד עשה טוב כל כך לאורך הקריירה.
לצדו מככבים איימי אדאמס בתפקיד הבת שלו, שמתגלה כסקאוטים מבריקה בעצמה (עוד זווית מיוחדת שכמעט לא רואים בסרטי ספורט) וג'סטין טימברלייק כסקאוט מתחרה/מושא אהבה/לא שחקן מספיק טוב. סרט חביב, אבל לא מבריק מדי.