בסרטון: עודד קטש וכוכבי פנאתינייקוס בפגישת מחזור
כמו כל חובבי הספורט, גם ראדנקו דובראש התמסר לאחרונה לצפייה בסדרה "הריקוד האחרון", המגוללת את סיפור הקריירה של מייקל ג'ורדן. "זה ממש לא נכון להגיד שרק חובבי ספורט מתמסרים לסדרה הזאת", ממהר הגארד האגדי של הפועל תל אביב לתקן. "אשתי שונאת ספורט, והיא לעולם לא צופה במשחקים, אבל בימי הסגר הקורונה היא ישבה איתי וראתה את כל הפרקים. לפני כמה ימים שוחחתי בטלפון עם טוני קוקוץ', ודיברנו על הסדרה".
אלא שבצד ההתפעמות מדמותו של ג'ורדן, דובראש חש גם אי נוחות להיזכר בתקופה ההיא, וחושף סיפור מהעבר שמציק לו עד היום - כך החמיץ הזדמנות לשתף פעולה עם ג'ורדן במדי שיקגו. "בקיץ 1994, אחרי שעזבתי את הפועל, הוזמנתי למחנה הסופי של הבולס. ג'רי קראוס ראיין אותי עוד כשהייתי בקולג', והתעניין בי לקראת הדראפט. בסופו של דבר סגרתי בפילדלפיה, ואני חושב שזאת הטעות הכי גדולה שביצעתי בקריירה שלי".
- אתה עדיין מדמיין את עצמך משחק עם ג'ורדן בבולס?
"אני מאמין שהתאמתי להתקפת המשולש, להנעת הכדור ולשיטת המשחק של שיקגו. פיל ג'קסון אהב גארדים גבוהים כמוני [2.01 מ'], ויש לי תחושה שיכולתי לבוא לידי ביטוי ולהישאר שם הרבה שנים. הלכתי לקבוצה הלא נכונה עבורי, ואפילו לא שיחקתי ב-NBA".
דובראש, בן 52, זכור לאוהדי הכדורסל הוותיקים בישראל בתור "הגנרל הסרבי". "את הכינוי הזה הדביק לי עיתונאי אמריקני בימיי במכללות, והוא נשאר איתי לאורך כל הקריירה", נזכר הגארד, שהצעיד את הפועל תל אביב - יחד עם דיוויד ת'רדקיל, עמוס פרישמן, תומר שטיינהאור, שמעון אמסלם והמאמן המנוח רלף קליין - לתואר האחרון שלה (לפחות ל-27 השנים הבאות): גביע המדינה 1993.
הסרבי, שסיים את העונה עם ממוצעים מרשימים של 21.2 נקודות בליגה ו-21.3 בגביע המחזיקות, הצטיין בגמר עם 29 נקודות, ואת הגביע שקטף באותו ערב הוא שומר עד היום. אחר כך חזר לעוד שתי קדנציות באוסישקין: ב-1996 שב לקבוצה אחרי עונה בהפועל ירושלים (ונחתך במהלכה), וב-2001 התקמבק מפרישה בת שלוש שנים וסגר באופן סופי את הקריירה במדים האדומים, דווקא בליגת המשנה.
"הגעתי להפועל כרוקי בגיל 24, היישר מהקולג', והיה הכל בעונה הזאת: היא הייתה קשה, קשוחה, מלאת אמוציות וגם מוצלחת. היו כמה שחקנים ותיקים, בעיקר בעמדה שלי, שלא רצו אותי בקבוצה. הם השפיעו על התקשורת, שעשתה לי חיים קשים בתחילת הדרך, אבל רלף היה מאמן גדול ואדם גדול, והיה לו חזון. הוא ידע מה הוא רוצה, הוא האמין בי והתעקש עליי.
"הייתי בחור צעיר ותמים, והייתי מלא ביטחון עצמי, אפילו יהיר. בכנות, הייתי השחקן הכי טוב בישראל באותה עונה. הדברים השתנו והשתפרו במהלך הדרך, וזו הייתה העונה המוצלחת ביותר של הפועל בעידן המודרני. זכינו בגביע וסיימנו במקום הראשון בליגה. היינו הקבוצה הטובה בארץ, אבל הפסדנו בגמר הפלייאוף לגליל עליון. עד היום אני אוכל את עצמי בגלל זה".
- מה השתבש בסדרת הגמר?
"הגענו למשחק הראשון, פתחנו היטב ועלינו ליתרון נוח, אני חושב שהוא היה אפילו דו ספרתי, אבל היו לנו ריבים בתוך הקבוצה. אנשים התחילו להתווכח אחד עם השני ויצאנו מהקצב. איבדנו את ההובלה, הפסדנו, ולא הצלחנו להתאושש מזה".
- היה מי שהאשים פעם בריאיון את ת'רדקיל בכך שהגיע מסומם למשחק.
"אני לא רוצה להיכנס לזה, גם לא אחרי 27 שנים. דיוויד היה שומר נהדר, ואני שלטתי בהתקפה. שנינו היינו חייבים להופיע בכל משחק, כי לא הייתה לנו קבוצה עמוקה מאוד. תומר, שמעון וטרי פייר תרמו את שלהם. היה עניין עם כמה שחקנים שרצו לקבל את הכדור יותר, ואני ויתרתי והלכתי מעט לאחור".
- קלעת 25.7 נקודות למשחק מול גליל עליון בשמונה מפגשים במהלך אותה עונה.
"ההרגשה שלי הייתה שאני יכול לקלוע נגדם סל מתי שאני רק רוצה. המצ'אפ היה מצוין עבורנו. אמנם הפסדנו להם בבית בסיבוב הראשון בליגה, אבל אחר כך ניצחנו בכפר בלום, העפנו אותם מהגביע במפגש כפול. אמרתי לך, היינו הכי טובים, אבל הגליל הייתה יותר מאוחדת מאיתנו כקבוצה. פישלנו, הרסנו לעצמנו, וזו אשמתנו. חבל שזה קרה".
- גליל הדיחה את מכבי תל אביב בחצי הגמר, אבל לפני הסדרה הייתה תחושה שהיא לא תצליח לקחת מכם את יתרון הביתיות.
"או, אוסישקין, אוסישקין", מתרפק דובראש. "זה האולם הכי מכוער בעולם, וגם הכי ביתי בעולם. כשאתה בא לחדרי ההלבשה, אתה מרגיש כמו בתחנה המרכזית. וכשאתה עולה למגרש, אתה צריך לנווט ב-GPS כדי לדעת איפה אפשר לכדרר ואיפה הכדור לא יקפוץ אליך בחזרה. שנאתי לשחק שם, ואני חייב להודות ששמחתי כשהפועל העבירה את משחקי הדרבי הביתיים נגד מכבי ליד אליהו. אהבתי לשחק באולמות גדולים, ובהיכל תמיד היו לי משחקים נהדרים. אבל לאוסישקין היה גם את הסוד שלו: בזכות הקהל, הוא היה האולם הכי ביתי בעולם".
- שלושה מחבריך לקבוצה, אורי שלף, דרור פחימה וטרי פייר, מתו בגיל צעיר.
"אורי היה ילד חיובי ומנומס, שאהב לעבוד, ללמוד ולהקשיב. טרי היה אחד האנשים המצחיקים והתאים באופן נהדר לקבוצה שלנו, הוא היה שומר טוב וריבאונדר מצוין, והשלים את תומר מתחת לסלים. דרור היה ילד אתלטי מאוד, והוא שיחק בצורה קשוחה מאוד באימונים. שלושתם היו אנשים נפלאים, ועצוב שהם הלכו לעולמם בגילים כל כך צעירים".
גמר גביע 1993: דובראש קולע 29, תואר אחרון להפועל ת"א
כיום מתגורר דובראש בטמפה שבפלורידה, ועובד כמנהל חשבונות ויועץ השקעות. "זה כמו לשחק כדורסל", הוא מחייך. "האדרנלין שונה, אבל היצר התחרותי שלי בא לידי ביטוי. גם כאן אתה צריך לבוא לעבודה ולנצח. ההתעסקות עם כסף ועם אנשים מביאה איתה הרבה מתחים, ולכן אני מקפיד לעשות ספורט במשך שעה וחצי בכל יום. זה עוזר לי לפרוק את כל האנרגיה השלילית. אני רוכב על אופניים, מקים משקולות, שוחה, ועד התפרצות הקורונה גם שיחקתי כדורסל פעם בשבוע. אני לא מסוגל לחיות בצורה אחרת, ולא מבין את הספורטאים שפורשים ומעלים 40-30 ק"ג. אני לא העליתי קילו אחד מאז הפרישה".
על חבריו מימי הכדורסל נמנים ולאדה דיבאץ וקוקוץ', שניים משותפיו לנבחרת הנוער של יוגוסלביה, שזכתה ב-1987 באליפות העולם. "לא ידענו אז כמה נהיה טובים", מודה דובראש. "תחשוב שמהנבחרת הזו יצאו כבר שני חברי היכל התהילה, ואני מאמין שגם טוני וסווטיסלאב פשיץ' עוד ייבחרו. אני מדבר עם ולאדה על בסיס שבועי, ומדי פעם עם טוני. אני גאה שהייתי חלק מהקבוצה הזאת".
אחרי שעזב בפעם הראשונה את הפועל תל אביב, הוצע לדובראש לחצות את הכביש למכבי תל אביב. "בסיום העונה, עוד לפני שטסתי חזרה הביתה, רלף דיבר איתי. הוא עבר למכבי, ומונה שם לג'נרל מנג'ר, ורצה שאבוא איתו. היו בינינו יחסים מצוינים, והוא אהב אותי מאוד, אבל הרגשתי אז שאני בשיאי והייתה לי בראש רק מטרה אחת: ללכת ל-NBA. זו הייתה טעות. בארה"ב שנאו את השחקנים מאירופה ולא העריכו אותם. אני מרוצה ממה שהגשתי בקריירה, אבל אם הייתי שומר אז על המשכיות, הייתי הופך לאחד השחקנים הטובים באירופה לאורך שנים. היו לי הצעות מספרד ומאיטליה, ויכולתי ללכת לאן שאני רוצה".
דובראש ירד מהבמה כבר בגיל 29. "קרעתי את הרצועות בברך כששיחקתי בבאמברג, וישבתי כמעט שנה בחוץ. החלטתי לקחת הפסקה מכדורסל. כבר לא נהניתי, חזרתי הביתה לטמפה, ונכנסתי לעולם העסקים, אבל לא הפסקתי לשחק. כמו שאמרתי לך, אני לא יכול לחיות בכלל בלי המשחק הזה".
- מה הביא אותך לשוב להפועל תל אביב אחרי שלוש שנים, ועוד לליגה השנייה?
"הפועל עברה כל מיני משברים כלכליים, ואז ולדימיר גוסינסקי הגיע. גיא הראל היה הסוכן שלי, והוא ביקש שאגיע לאיזה מחנה שהתארגן במיאמי. באתי לשם לכמה ימים, נראיתי טוב, וגיא סיפר לאנשי הפועל. הייתי צעיר יחסית, רק בן 32, ככה שעוד הייתי טוב. החלטתי לחזור".
- ומאז עזבת, לפני 19 שנים, לא חזרת לישראל.
"אני עדיין בקשר עם תומר, שהוא כמו אח בשבילי, ומדבר מדי פעם עם דני קליין ושאול איזנברג, הבוסים שלי מהימים בירושלים ובתל אביב. אני שומר על קשר רציף עם ג'ף רוזן, והוא כל הזמן אומר לי שהוא רוצה שאבוא לשחק בקבוצה שלו... אתה יודע מה, אני נשבע לך שגם היום אני מסוגל לשחק בליגה הישראלית ולקלוע 15 נקודות בערב".