הדבר המדהים באליפות שחגגנו לפני 30 שנה הוא שעונה לפני כן בקושי נשארנו בליגה. אהוד בן טובים לא הצליח, פוטר ובמקומו הגיע גיורא שפיגל שהשאיר אותנו. בעונה שלאחר מכן התחבר הכול, הבאנו רכש מצוין והפכנו לקבוצה אדירה.
חשוב להבין - זאת הייתה קבוצה עם בסיס מקומי של שחקנים מהשכונות. אני גדלתי בשיכון רסקו ליד המגרש, זה היה אז כמו הארלם - תחנות סמים, רציחות, הכדורגל היה המפלט ולא נתתי להזדמנות הזאת לברוח לי. גם דוד גורדנה היה מרסקו, המשפחה של אייל חיים משכונת התקווה, דוד סלמן, חזי שירזי וגיא שרעבי מיד אליהו. כולם היו מהתקווה והשכונות שסביב התקווה. אליהם צירפו שחקני רכש כמו משה סיני, רוני לוי, חררדו גונסאלס, יוסי זאנה ורואי חדד, ששדרגו את הקבוצה והפכו אותה לכזאת שיכולה להיאבק על התואר.
גד סולמי, היו"ר האגדי, היה גם הוא מהשכונות. הוא דאג לנו לכל מה שצריך. הוא היה חולה על העיראקים בקבוצה, תמיד אמרנו לו שבלי העיראקים אין לו אליפות. היו שם משה עלו, דוד סלמן ואני, גם רוני לוי שהצטרף עיראקי. הייחוד שלו שהוא היה כן תמיד, אמיתי, מלא אהבה לשחקנים. אם זה היה תלוי בו, כל הסגל היה מורכב משחקני בית, אבל בשביל לעשות תואר היה צריך גם שחקני רכש שישדרגו.
אני זוכר את היחס לשחקנים באזור. הייתי יורד מהבית של ההורים בשבת כמה שעות לפני משחק, עובר וכל הזקנות ברחבות היו אומרות לי בהצלחה, בעזרת השם, רק מברכות. בני יהודה הייתה הכול כאן. אני מספר את זה ויש לי צמרמורות בכל הגוף. שעתיים לפני משחקים האצטדיון היה מלא. קשה להסביר את החוויה הזאת. אני זוכר שבאותם הימים הייתי בא לשוק ולא עוזבים אותי, הבסטיונרים לא רצו כסף ולא היה נעים לי לחזור. במסעדות רצו שתשב ותאכל, רק שתספר להם משהו. אווירת מלכים.
אל תפספס
החיבור עם הרכש היה מצוין. אני זוכר שאחרי האימונים, משה סיני, אסייג יוסי זאנה ואני היינו באים ואוכלים במסעדת "עדל". זאת הייתה משפחה, הם נקלטו בשניות. עד היום כשאני מדבר עם משה הוא מזכיר את זה, מדבר על החוויה המדהימה והחיבור. סיני היה הכי צנוע בעולם, אבל מתאמן ברמה הכי גבוהה, לא מחפף בכלום, מזכיר את ערן זהבי של היום, משמש דוגמא לכולם, לא רוצה לנוח ומושך את כולם אחריו.
כשמשה הגיע, בהתחלה לקח לו קצת זמן להיכנס לעניינים. בעשרת המחזורים הראשונים הוא היה טרוד עוד בבעיות פיננסיות מהפועל עם מס הכנסה וכל מיני פרוצדורות. ברגע שזה היה מאחוריו והוא נכנס לכושר זאת הייתה חוויה. זוכרים לסיני את המסירות והבעיטות, אבל האישיות שהביא הייתה יותר חזקה מהכול. כשרוני הצטרף זה כבר הפך אותנו לדומיננטיים. רוני שילב גם גרזן וגם היה שחקן טכני שמאיים על השער. שנינו עיראקים, והפכנו לחברים הכי טובים מאז ועד היום. הוא היה בא לאכול אצל אמא שלי, נח אצלנו בין אימונים. הרווחתי חבר לחיים מהחוויה הזאת.
בכלל, אם תסתכל על כל השחקנים ששיחקו באליפות הזאת, כולם מצאו את עצמם גם אחרי הכדורגל. כולם יציבים ולא הידרדרו או פנו למקומות לא טובים. זה יסוד של ההורים שלנו, הדור שנולד בשנות ה-30 וה-40 ושעלה לארץ. הם הגיעו כאנשי עבודה שנלחמו על הפרנסה וחינכו לערכים. אם עוברים אחד אחד מהשחקנים אפשר לראות את זה.
מתי התחלנו להאמין? היה לנו משחק נגד הפועל ירושלים בימק"א, בקור מטורף ומגרש בוצי. התמזל מזלי להבקיע שם שער ניצחון, עלינו לראשות הטבלה, התחלנו להבין שזה רציני והכול נדבק. גיורא כל הזמן דחף אותנו באופן חיובי, מעולם לא היה שלילי. גם אחרי תיקו או הפסד לחץ יד לשחקן, חיבק אותו, גיבש את כולם סביבו. מתחילת העונה גיורא כל הזמן ניסה לגרום לנו להאמין שאפשר לעשות דברים גדולים. היה אומר לנו "אתם עושים לחץ, מתנפלים על היריב, בדקה ה-20 תעשו 0:2 ואחרי זה תעשו עקבים, דריבלים ומה שאתם רוצים".
גיורא הביא את הנושא של תזונה, פיזיות ומקצוענות, הקדים את כולם. זה לא היה כאן אז, הוא דיבר ברמת מקצוענות שלא הכרנו. גם באספות, הוא היה מדבר בכלליות איך הוא מצפה שניראה - הנעת כדור, כדורגל יפה, כדורגל איכותי, הנעת כדור מסודרת מהשוער, דרך הגנה קישור והתקפה. אם לא משחקים טוב לא מעניין אותו לנצח, הוא רוצה כדורגל יפה ואז לנצח.
הגול של חזי שירזי בפתח תקוה בפלייאוף, ניצחון על היריבה לצמרת והעובדה שעלינו ל-7 פור בטבלה היה הרגע שידענו שאי אפשר יהיה לקחת לנו. אז ידענו שזה שלנו. בכל הארץ פרגנו לנו ורצו שנזכה, הייתה אווירה של חג, ניצחון של השכונות במדינה. כל המרפסות בדרום תל אביב עם דגלים של בני יהודה, אי אפשר לשכוח את זה. בכל פעם שאני מדבר אני על סף דמעות. אלה רגעים לכל החיים.
אחרי שזכינו איש העסקים בצלאל מזרחי שלח את כל השחקנים לחמישה ימים בגני שולמית באילת, המלון שהיה בבעלותו, הביא לנו יאכטה, עשו לנו מנגלים, כבשים, סירות מירוץ, אופנועי ים. הוא והבנים שלו דאגו לנו, הכול און דה האוס. אני לא יודע אם זה מישהו ישחזר את זה, אני שמח שנפל בחלקי להיות שותף להיסטוריה הזאת. כבר כשזכינו חשבתי על זה שזה הישג שיהיה קשה להגיע אליו שוב. זה רגע של עצמאות לשכונות, לישראל השנייה. כולם כאן הרגישו את זה. אפילו אוהדי בית"ר באו לחגוג איתנו ושמחו בשבילנו.
30 שנה אחרי, הדור הצעיר לא מספיק זוכר או מכיר אבל הדור הוותיק של האוהדים לא שוכח. כל הזמן רק רוצים לשבח, לשבת ולשמוע סיפורים. אתה שומע את הקומפלימנטים שלהם ואתה מתרגש כל פעם מחדש. הוותיקים לא מפסיקים לדבר כאילו זה קרה היום וזה עדיין מחמם את הלב.