בווידאו: השמחה האחרונה של בני יהודה, זכייה בגביע המדינה 2018/19
ב-1990 נרשמה היסטוריה בדרום תל אביב. זאת הייתה השנה שבה יצאו רבבות משכונת התקווה וסביבתה כדי לחגוג אליפות היסטורית, ראשונה ואחרונה עד כה ומי יודע עד מתי. גם מי שלא אהב כדורגל לא נותר אדיש באותה תקופה, ובאווירת יום העצמאות שם דגלים כתומים-שחורים על התריס או הסורג. זו הייתה אליפות שבאה מהשכונות.
איש לא ציפה לזה. רק בעונה לפני כן גיורא שפיגל הגיע למועדון בזמן מאבקי ירידה והקבוצה בקושי נשארה בליגה. הבסיס המקומי נשאר, גדל והתחשל ורכש נקודתי בדיוק בתפקידים הנכונים חיבר את אחת הקבוצות השמחות בתולדות הכדורגל הישראלי. הבסיס כלל את המגנים קרובי המשפחה דוד סלמן ומשה עלו, רוני "במבי" מאיר, אייל חיים וצעירים כמו חזי שירזי וגיא שרעבי. מי שכבר היה ותיק באותם ימים הוא השוער יעקב אסייג, שאמנם גדל בנצרת עילית אך כבר נחשב לשחקן בית לכל דבר ועניין, ולמעשה סמל של בני יהודה וחלק מהמערכת עד היום.
אבל מי שעשו את ההבדל היו שחקני הרכש. אל הסגל הזה הצטרפו הבלמים יוסי זאנה שבא מהפועל תל אביב, רואי חדד שהגיע מהפועל יהוד והחל מסע שהסתיים בנבחרת ישראל, החלוץ הארגנטינאי חרארדו "ספידי" גונזאלס, ניר מנחם שחזר למועדון מגלות ושני מהלכים שוברי שוויון ששינו את התמונה: ההגעה של משה סיני ממש לפני פתיחת העונה וצירופו של קשר מכבי נתניה רוני לוי במהלכה.
השיטה אז הייתה דומה להיום - שני סיבובים בעונה הרגילה ושני סיבובי פלייאוף. בני יהודה סיימה את העונה הסדירה במקום הראשון, כשמכבי חיפה והפועל פתח תקוה דולקות בעקבותיה בהפרש של 3 ו-4 נקודות בהתאמה. אז הגיע הפלייאוף עם שלושה משחקים בתוך שבועיים בסוף מרץ ותחילת אפריל - מול מכבי תל אביב, הפועל פתח תקוה ומכבי חיפה. בשבועיים הללו בני יהודה לא רק ברחה לצמרת, אלא גם הוכיחה עליונות על הליגה ושליטה מוחלטת. הם היו אלה שסגרו את סיפור האליפות. בעזרת העיתונאי ואוהד הקבוצה איציק שאשו חזרנו לאותם הרגעים ושחזרנו את הימים היפים ההם, לפני 30 שנה בדיוק.
"מכבי תל אביב לא הייתה מהיריבות שנאבקו על האליפות אבל תמיד יריבה גדולה", נזכר שאשו, "מדהים לחזור אחורה ולהיזכר שמכבי רצו להפריע לבני יהודה, שהתהפכו היוצרות. הכי קשה לי להתחבר לזה שלאורך רוב העונה הזאת היינו במקום הראשון ופייבוריטים לאליפות, זה בלתי נתפס. זו הייתה עונה של עליונות מקצועית, במיוחד אחרי שעונה לפני כן בקושי נשארנו. אתה מסתכל על זה היום, לא נשמע לך הגיוני שסיני הגיע אז לבני יהודה. זה קרה כמה ימים לפני העונה באיזה תרגיל פלא של גד סולמי. לבני יהודה לא מגיעים כוכבים, היא הופכת שחקנים לכאלה, אבל שחקן בקנה מידה כזה אף פעם לא הגיע מבחוץ.
"וזאת הייתה קבוצה על ערסים", הוא נזכר בחיוך, "סלמן שהיה תופס מהצוואר שחקן ששוכב על הרצפה, עלו, אייל חיים באמצע, כשרוני לוי הצטרף הוא לא ראה בעיניים, שחקן רע כמו שצריך להיות".
במשחק הראשון בפלייאוף היריבה הייתה מכבי תל אביב, שהשתחלה בקושי אחרי 0:0 עם הפועל רמת גן. ובכל זאת, היא תמיד הייתה עבור אוהדי בני יהודה היריבה הגדולה באמת. בשני משחקי הליגה בין הקבוצות ניצחה בני יהודה 0:2 ו-1:3 ולמפגש השלישי בשכונת התקווה הגיעה כפייבוריטית ברורה. עד כמה ברורה? שחקני מכבי זכרו את ההקנטות מהמשחקים בין הקבוצות ואמרו לקראת הפלייאוף שירצו להרוס לבני יהודה, כשאיציק זוהר מתבטא באותו השבוע ואומר: "אנחנו לא שוכחים איך הם לגלגו עלינו אחרי המשחקים הקודמים".
7,000 צופים מילאו את האצטדיון בשכונת התקווה לקראת סוף מרץ כשהצהובים-כחולים הגיעו. בני יהודה הייתה מעט בירידה במחזורי סיום העונה וכל הלחץ היה עליה. תוך כדי משחק היו לה עליות וירידות, אבל מי שדאג להרגיע היה המאסטרו סיני, שניהל את ההצגה בעיקר ברגעי הלחץ ובמשחק הספציפי גם קיבל עזרה משוער מכבי תל אביב דאז, שביט אלימלך. במחצית הראשונה נפסק כדור חופשי 30 מטר מהשער. סיני ביקש מהשופט להזיז את החומה עוד קצת לאחור והשופט הקשיב. הוא בעט כדור חזק לפינה הימנית, אלימלך הדף למרכז וגיא שרעבי זינק על הכדור והעלה את הכתומים ל-0:1. מכבי תל אביב להשוות משער של אלון נתן לאחר מסירת רוחב של מאיר מליקה.
המתח היה באוויר. המומנטום היה עם מכבי תל אביב, אבל לקראת סיום המחצית סיני הוכשל, שוב בצד ימין קרוב לקו הרוחב, 25 מטר מהשער. לא ברור אם ניסה לבעוט או להרים, הכדור הגיע לידיים של אלימלך, ששמט את הכדור מאחורי קו השער, 1:2 לבני יהודה. במחצית השנייה הגביה סיני כדור קרן ורוני לוי נגח את ה-1:3. מליקה צימק ל-3:2 וחזי שירזי, בדאבל פס יפה עם ניר מנחם, חדר לרחבה מהצד השני והעלה את בני יהודה ל-2:4 ולמעשה סגר עניין. לפני שריקת הסיום מוטי איוניר הוכשל ברחבה וצימק ל-4:3. זו הייתה תוצאת הסיום.
שבוע לאחר מכן הגיעה מכבי חיפה לשכונה, למשחק עונה אמיתי. באצטדיון נכחו כ-8,000 איש שנדחקו בכל פינה. צריך לזכור, מכבי חיפה הייתה אז האלופה ובמהלך העונה הזהובים לא הצליחו לנצח אותה. משחק אחד הסתיים ב-0:1 של חיפה (ראובן עטר), השני ב-1:1 (ניר קלינגר וניר מנחם).
זה היה אולי המשחק הטוב ביותר של בני יהודה. נגמר "רק" 0:3, אבל השליטה הייתה מוחלטת וכמות המצבים הייתה מטורפת. חלוץ מכבי חיפה עופר מזרחי אמר בסיום: "הם רוצים יותר מכולם, אוכלים את הדשא בשביל אליפות", וביטא למעשה את כל מה שהיה על המגרש. המפנה של המשחק הגיע לקראת סיום המחצית הראשונה, עם כדור חופשי כ-25 מטר לבני יהודה. כמובן שסיני ניגש לבעוט. שאשו נזכר: "ידענו שזה ייכנס, הבעיטה הזאת הייתה כמו פנדל. כל האצטדיון ישב וחיכה שיקרה משהו. אני ישבתי בשרופים, היו שם אז עמודים שמפריעים, לא רואים הרבה תוך כדי משחק, אבל היו מצבים של סיני שפשוט ידעת שזה ייכנס, זאת הייתה התחושה באוויר. הגול הזה פתח את הטירוף באצטדיון".
סיני העלה את הכתומים ל-0:1 ומכאן כבר בני יהודה לא עצרה. שירזי הוסיף צמד ועשה 0:3, כשזכור במיוחד השער הראשון שלו במשחק - ניר מנחם העביר כדור רוחב ושירזי הכניס את הברך מאחורי בלם מכבי חיפה מרקו בלבול והכריע את המשחק. "לשירזי היו מלא גולים כאלה", מספר שאשו", הוא דחק את הברך, הראש או כל חלק בגוף. אגב, גם גונזאלס היה כזה, שחקן מהיר שדוחק את השערים שלו בעיקר. ניר מנחם היה חילוף קבוע שמייצר משהו בכל פעם שהוא נכנס. הוא בא משום מקום לעונה הזאת".
אחרי שמכבי חיפה יצאה באופן יחסי מהתמונה, הפועל פתח תקוה עדיין הייתה במאבק. שבוע אחרי הניצחון על חיפה בני יהודה הגיעה ל"אורווה", כשהיא מוליכה בארבע נקודות על פני המלאבסים. הפסד היה אמור לצמצם את ההפרש לנקודה. זה היה גם קרב בין מאמן בני יהודה גיורא שפיגל לחניכו אברהם גרנט, שאימן תחתיו בהפועל פתח תקוה בסוף שנות ה-80. הנתון הרשמי דיבר על 9,000 צופים שנדחסו במגרש, בהם 4,000 מהשכונה. בפועל, על פי דיווחי המשטרה, נכחו שם כ-12 אלף איש.
"אנשים לא זוכרים, אבל זאת הייתה הצגה כפולה", נזכר שאשו, "לא יודע מי החליט שלפני יהיה משחק של בית"ר תל אביב נגד הפועל כפר סבא. אבא שלי (שופט העבר רחמים שאשו ז"ל, א.ס.) שפט אז את המשחק והגעתי איתו מוקדם, שלוש שעות לפני. לא ישבתי עם אוהדי בני יהודה אלא מתחת לעמדת השידור כי שם מיקמו אותנו. יצא לי טוב שבאתי עם אבא, כי בסוף נשארו בחוץ אלפי אנשים עם כרטיסים שלא נתנו להם להיכנס. אני זוכר שפרצו את השער הצדדי של האצטדיון ונכנסו המון אוהדים. הדוחק היה עצום.
על המגרש בני יהודה המשיכה ביכולת מהמשחק מול מכבי חיפה. היא לחצה על כל המגרש, שיחקה אגרסיבי והגיעה ללא מעט מצבים ליד השער של פתח תקוה. בדקה ה-59 ההתמודדות הוכרעה. מסירה גדולה של רוני לוי על פני חצי מגרש לניר מנחם, שפרץ באגף ימין, הרים לרחבה ושירזי, שעמד חופשי שבעה מטרים מול רפי כהן, נגח באלגנטיות לפינה השמאלית את ה-0:1, שער ניצחון שקבע שבע נקודות יתרון, שבעה מחזורים לסיום. שם הסיפור נסגר.
"אני עד היום זוכר את הנגיחה הזאת", מסכם שאשו, "הייתה תחושה שהכדור נמצא שעה באוויר. אולי זה המשחק, האנרגיות וכל מה שמסביב, אבל ככה זה נצרב אצלי בתודעה. זה היה שער שאחריו ידעת שזהו, אי אפשר לקחת לבני יהודה את האליפות. גם השמחה אחריו הייתה בהתאם. כולם הרגישו שאת האליפות הזאת אף אחד כבר לא ייקח מבני יהודה".