תרגיל בהתעוררות: המחזור בגרמניה ניסה להכניס אותנו לעניינים. לא בטוח שהצליח

בסרטון: שחקני באיירן מינכן מתאמנים לקראת חזרת הקבוצה לבונדסליגה.

אתמול היו 40 מעלות בחוץ. הרגיש כמו 200, אבל הדיווח הרשמי אומר 40 ועם השירות המטאורולוגי לא מתווכחים. היה חם ויבש. במאי זה תמיד יבש. אחר כך, בין תחילת לאמצע יוני, מגיעה גם הלחות הידועה לשמצה, שיחד עם החום והאובך מייצרת בליל קטלני שלא מאפשר לצאת מהמזגן. המחשבה הראשונה שעלתה לראש, ולא בהפתעה גדולה, היא הכדורגל. באמת ישחקו פה בתנאים האלה בעוד שבועיים?

במרחק של למעלה מ-4,000 ק"מ ובמינוס 20 מעלות, פלוס מינוס, ביחס לגבעתיים, התקיים אירוע מכונן. ככה פתאום פתחתם טלוויזיה ונתקלתם בארבעה ערוצי ספורט ששידרו כדורגל. לא מוקלט, לא מקבץ - כדורגל בשידור ישיר. הערוצים האלה, ספורט1 עד 4 שהיו לחם חוקנו בימים כתיקונם, חזרו לעבוד בלייב. בדיוק חודשיים חלפו מאז שזה קרה בפעם האחרונה, חודשיים שנראים כמו שנתיים. הרי בינינו, אפילו כשבגרמניה הודיעו שהליגה תתקיים לא האמנו שזה יקרה.

וזה אשכרה קרה. רגע היסטורי כמעט כמו הנחיתה הראשונה על הירח. צעד קטן לאדם, צ'יפ עצבני לארלינג הולאנד.

יש הרבה אנשים שהרגע הזה באמת עשה להם משהו. בכל זאת, אירוע הספורט היחיד שגילינו בו עניין לאחרונה הוא "הריקוד האחרון", ויש לא מעט כאלה שעוקבים אחרי הולשטיין קיל ושמשננים גם בימי שגרה את ההרכב של ורדר ברמן. בכלל, הבונדסליגה היא אחת הפופולאריות במזרח אסיה, בהחלט לא שוק שאפשר לזלזל בו. ייתכן שמיליונים בעולם חשו אתמול כמו חתנים רגע לפני החופה, אבל בגדול נראה שבעיטת הפתיחה הייתה יותר כמו לקבל דיווח חדשותי על זמר פופולארי שמת: מעגל המעריצים הראשון סוער, השני נרגש וכל מי שלא בעניין נשאר אדיש.

השיטתיות הגרמנית המפורסמת הוכיחה את עצמה. הכול היה מתוקתק, מאורגן וערוך לשמירה על בטיחות הנוטלים חלק באירוע, ובו זמנית גם נראה מאולץ. ווסטפאלנשטדיון בדורטמונד, מונומנט מפואר שכבש אותנו לא רק בשל הביצועים במגרש אלא גם בזכות המראות ביציעים, הפך למתקן אימונים, מחליף את המגרשים האקזוטיים עם הפסגות המושלגות בעיירות ציוריות באוסטריה שאנחנו רגילים לראות בתחילת יולי.

זה היה לא פשוט לצפייה, במידה מסוימת אפילו עצוב. החגיגות אחרי שערים, שגם כך סורסו קשות בעידן ה-VAR, נעלמו לגמרי. הן אלה שמקנות יותר מכל את התחושה שאנחנו לא רואים פה משחק רשמי. היציעים הריקים, הישיבה במרווחים על הספסלים, כל אלה כלים שכאילו יובאו במיוחד כדי להרוג את הכדורגל ולהשאיר אותו בגדר נחלתם של בעלי העניין בלבד. הבונדסליגה היא הצידנית הראשונה של אופ"א בשטח. בקרוב יצטרפו עוד משתתפים לקמפינג, אבל זה לא יהיה כמו פעם. הרבה לא יגיעו ומאלה שכן, לכו תדעו מי בכלל יישאר לישון אחרי הלילה הראשון.

זו אינה טרוניה, זו המציאות. במהלך העניינים הקיים. מה שהיה אתמול בגרמניה הוא התוצאה הטובה ביותר, או הפחות גרועה, שיכולנו לקבל. או זה, או שאין משחק. השאלה אם צריך בכלל להחזיר את הכדורגל בתנאים הללו היא יותר בגדר תובנה אישית. יש כאלה שאומרים שכן, אחרים טוענים שיש דברים יותר חשובים ועל הספקטרום הזה קיימות עוד הרבה מאוד דעות בהרבה מאוד רבדים. בסופו של דבר, המאבק העיקש של תומכי המשחק ניצח. מי שאוהב כדורגל לא יכול למחות על התוצאה.

אלה יהיו פני המשחק עד אוגוסט ואולי גם הרבה אחריו. נצטרך להתרגל למראות ולתחושות. יש רק דבר אחד שבלעדיו לא נוכל לשרוד: רגש. לכל מי שפחות עוקב בימים כתיקונם אחרי הכדורגל הגרמני לא היה את זה אתמול. עוד גול גדול של הולאנד או ניצחון דורסני של באיירן, אפילו קאמבק מעולה של דאבור, לא יגרמו לנו לספור לאחור. אחרי הכול, שום דבר מאלה לא משתווה לפס של שגיב יחזקאל או לדריבל של צ'ארון שרי.

מבלי לזלזל, חלילה, בכדורגל הגרמני, מה שראינו אתמול היה עבור רבים מאיתנו רק חימום, משהו שייצר קצת ארומה ויזכיר לנו איך נראים כדור ושער, לא יותר מזה. בעוד שבועיים נפתחת עונה חדשה של עשרה מחזורים בליגת העל. שם טמון הסיכוי האמיתי להתעוררות והחזרת התשוקה. רק שהחמסין הפסיכי שצפוי פה לא ימשיך להשאיר אותנו מנומנמים.