יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל 2020

הרכב לוחם: סיפורי ספורט קטנים ממלחמות גדולות

הכדורסלן שמת (אבל לא באמת), "הרקולס" שבא עם מדים ונשק למגרש, האיש שגילה את מלמיליאן ונפל בלבנון והסיפור המדהים על קלטת של משחק שחזרה משדה הקרב והתגלתה במקרה. רוני דיאון, עיתונאי והיסטוריון ספורט ירושלמי, נזכר בחוויות ירושלמיות שמקשרות בין מלחמה לכדורגל

הנצחה לזכר תומר רון (מכבי תל אביב, האתר הרשמי)

בסרטון: מכבי תל אביב מנציחה את זכרו של תומר רון

רוני דיאון הוא עיתונאי והיסטוריון ירושלמי. לאורך עשרות שנים הוא סיקר את כל קבוצות הספורט בעיר וחווה לא מעט רגעים הקשורים במלחמות ישראל- מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור ומלחמת לבנון. לרגל יום הזיכרון, דיאון חושף אוסף קטן של סיפורים קטנים ברקע המלחמות והדרמות שליוו אותם.

טוב לדעת (מקודם)

הטיפול הטבעי שמנצח את כאבי הגב - בלי לצאת מהבית

לכתבה המלאה
אושיה ירושלמית עם זכרונות אינסופיים. רוני דיאון עם אורי מלמיליאן ומשה חוגג (צילום: אתר רשמי, עמוד הפייסבוק של רוני דיאון)

ישראל אמיר ברלינסקי: השמועות על מותי היו מוקדמות

בזמן מלחמת ששת הימים היה ישראל ברלינסקי השחקן הבולט בהפועל ירושלים. עד היום הוא מחזיק בתואר מלך הסלים של המועדון. ברלינסקי, שמאוחר יותר שינה את שם המשפחה לאמיר, שיחק בימים של אולם שטראוס, עוד לפני שהוקם מלחה. אז לא היו טלפונים ניידים, כמובן, והייתה שמועה חזקה מאוד שהוא נהרג במלחמה, שמועה שרצה בכל העיר. אני זוכר שכנער בן 14 באו וסיפרו לי את זה וממש בכיתי עליו. הערצתי אותו, הייתי הולך קילומטרים בכל יום שישי לראות אותו משחק. הוא היה קפטן ומנהיג, היה הכוכב, כמו עדי גורדון בשנות ה-90.

אחר כך התברר שזאת הייתה שמועה לא נכונה. קפצנו וצווחנו מאושר, אני זוכר את זה כמו אתמול. ברלינסקי היום בן 78. במרוצת השנים פגשתי אותו וסיפרתי לו שבכיתי עליו. הוא ענה לי: "אתה ועוד רבים אחרים. אני מיחידי הסגולה בעולם שאנשים פוגשים אותם ומספרים להם שבכו על לכתם".

מיחידי הסגולה שספדו לו עוד בחייו. ברלינסקי אז והיום (צילום: Creative Commons)

כשיהודה תובל גילה את אורי מלמיליאן

מחזור שני של עונת 1973/4, אחרי שדחו את פתיחת הליגה בגלל מלחמת יום כיפור. אז היו פותחים את הליגה בספטמבר אבל היא נדחתה לדצמבר. אני זוכר שבבית"ר היו הרבה שחקנים צעירים שיכלו לשחק באותה תקופה. אורי מלמיליאן היה בן 16, דני נוימן היה חייל. בהפועל, לעומת זאת, היו שחקנים יותר מבוגרים והם נשלחו לתעלה - בן רימוז', ליאון אזולאי ועוד. בית"ר ניצחה את הדרבי 1:5. בגלל המחסור בשחקנים, היה איזה בחור ששיחק איתי בנוער של הפועל והעלו אותו לדרבי הזה, קוראים לו אבי פירו. זה היה המשחק הראשון והאחרון שלו בבוגרים.

בכלל, כל המלחמה הזאת מתחברת לי עם משחקי דרבי. למעשה, המפגש הראשון של אותה עונה היה בסוף ספטמבר, לפני המלחמה, בגביע. זאת הייתה שיטת בית וחוץ. המשחק הראשון היה בקטמון, מלמיליאן הבקיע לרשת של יהודה תובל, דוד ישי הבקיע את השער השני ובית"ר ניצחה 0:2. בסוף המשחק תובל בא לאורי בן ה-16 שנתן לו גול מזווית קשה מ-25 מטר, ליטף לו את הראש ואמר "ילד, כל הכבוד, הפתעת אותי, אם תמשיך ככה תגיע רחוק". יהודה נהרג 12 שנים לאחר מכן במלחמת לבנון ממטען שהופעל, גם ישי כבר אינו בין החיים.

אחרי כמה ימים התקיים משחק גומלין בימק"א, בית"ר ניצחה משער של שלום אביטן. שלושה ימים לאחר מכן פרצה מלחמת יום כיפור. צריך לזכור שב-1973 הפועל ירושלים זכתה בגביע והייתה לה קבוצה שיכולה לרוץ לאליפות בעונה שאחרי. בגלל המלחמה הרבה שחקנים נשלחו לתעלה וזה פגע בה, היה הסתבכה בתחתית ורק אחרי חודשיים, כשהשחקנים חזרו, היא התייצבה ונשארה בליגה.

אגב, במשחק הראשון אחרי מלחמת יום כיפור עלה מהנוער של הפועל ירושלים חלוץ ששיבצו אותו בתפקיד של מגן. הבחור הזה הוא היום אלוף משנה שמעון דרעי, הוא בשנים האחרונות מפקד טקס הדלקת המשואות בהר הרצל. הוא היה חלוץ טוב בנוער ויחד עם עוד כמה שחקנים אחרים העלו אותו אז לבוגרים. לא ראיתי אותו קרוב ל-40 שנה, עד שמלמיליאן הוזמן להדליק משואה והזמין אותי לטקס. בסיום נערך קוקטייל והוא, כמפקד הטקס, בא אליי ואומר לי "רוני, מה שלומך?" תוך כדי דיבור ירד לי האסימון והבנתי שזה הוא.

ליטף למלמיליאן את הראש ואמר "אם תמשיך ככה תגיע רחוק". יהודה תובל ז"ל (צילום: אתר רשמי, ארכיון ההתאחדות לכדורגל)

הרקולס מבקר בקטמון

היה שחקן בהפועל ירושלים ששיחק מסוף שנות ה-60 עד אמצע שנות ה-70. קראו לו יצחק עזרא, לדעתי 40 שנה אף אחד לא הזכיר אותו, הוא היה אפור אבל לוחם. עזרא שירת ביחידה קרבית. בתקופה ההיא, הוא היה מגיע בשבת בטרמפים מהבסיס לקטמון עם המדים והנשק ולפני המשחק הקהל היה רואה את זה. שחקנים אז היו נכנסים דרך הקהל בבגדים אזרחיים וכל הקהל עודד אותו ותמך בו. ראו שזה אחד שמגיע מהשטח וקראו לו "הרקולס".

היה להפועל ירושלים גם בלם בשם דב בן שטרית, ששיחק בנבחרת הנוער וניבאו לו עתיד בנבחרת הבוגרת. לימים הוא הפך לחבר מועצת העיר, הוא הלך לעולמו לפני 12 שנה בערך. בן שטרית עלה לבוגרים וסומן להיות בלם הנבחרת. אז המפא"יניקים שלטו ולא הייתה להם בעיה לסדר שחקנים בצבא, הם דאגו לכל מה שצריך. הם התחננו אליו שיסדרו אותו, אבל הוא אמר שהוא לא רוצה והלך לנח"ל המוצנח. הוא הלך לשלוש שנים, חזר אחרי הצבא הרבה פחות טוב וירד לליגות נמוכות.

המרדף אחרי הקלטת האבודה

ב-1973 הפועל ירושלים זכתה בגביע לאחר ניצחון 0:2 בבלומפילד על הכח רמת גן. בתקופה ההיא לא היה וידאו. אני הייתי במשחק, למחרת במסגרת הכתבה הראו רק את הגולים, כאשר צילמו בכלל רק את המחצית השנייה.

לימים הגעתי להיות כתב רשות השידור, הלכתי לארכיון ובדקתי ומתברר שהקלטת לא נמצאת. הסבירו לי שם שבגלל מלחמת יום כיפור לקחו קלטות של ספורט. היה צורך להשתמש בסלילים והן נלקחו לחזית, כולל הקלטת של הגמר גביע.

בתחילת שנות ה-90 אורי לוי הזמין את אלי בן רימוז' ואותי לתכנית "היו ימים" ברוממה על הפועל ירושלים. אורי לוי אמר אז: "לצערנו הרב האירוע הכי גדול בתולדות הפועל ירושלים לא מתועד כי הקלטת נלקחה לחזית במלחמת יום כיפור". כאן מתחיל הסיפור. אני לא ויתרתי, הייתה לי תחושת בטן שהקלטת הזאת קיימת. יש לי חבר שהיה עיתונאי ספורט בעבר, מוטי בסוק, שאשתו מאיה הייתה סגנית המנהלת של הארכיון בטלוויזיה. רק בגלל תחושת הבטן אמרתי למוטי "תעשה טובה, תגיד לאשתך שאם היא אי פעם רואה קלטת של הפועל ירושלים-הכח שתשמור אותה כמו כספת ותודיע לי".

יום אחד, בשנת 1995, הוא מתקשר ואומר לי "אל תשאל, אשתי מצאה את הקלטת". אני ממהר אליה לרשות השידור ורואה שאמנם זה משחק של הפועל ירושלים, אבל זה היה המשחק של גמר הגביע שנה קודם, שבו הפועל ירושלים הפסידה להפועל תל אביב 0:1 משער של שייע פייגנבוים לרשת של תובל. שמחתי שיש את הקלטת הזאת, אבל התאכזבתי מכך שזה לא המשחק שרציתי, הגמר מ-1973.

עברה עוד שנה וחצי. ב-1996 בסוק מתקשר אליי ואומר לי "יש לי הפתעה בשבילך, הפעם רשום הכח". רצתי, קניתי את הקלטת ב-250 או 300 שקל ושמרתי אותה. הקלטת הזאת רשומה על שמי, אם אני לא רודף אחריה היא לא קיימת. ברשות השידור היה אז ברדק, אי סדר מוחלט. אתה יודע איך היא נמצאה? התגלגלו קלטות על הרצפה ומישהו שם את הקלטת של גמר הגביע כמעצור לדלת הכניסה. אני מברך את אותו בחור ששם את זה בצד הנכון, כי אם הוא היה מניח הפוך היא לא הייתה רואה שרשום הפועל ירושלים נגד הכח. בזכות מעצור בדלת נמצאה הקלטת. אגב, אז קם רדיו ירושלים, הייתי העורך הראשון שם. הודעתי ברדיו לאוהדים הוותיקים של הפועל ירושלים על הקלטת ועשרות הגיעו לרשות השידור וקנו אותה. הכנסנו לרשות כמה עשרות אלפי שקלים.

האיש שלא ויתר אף פעם

יהודה תובל ז"ל היה חבר שלי. הוא הגיע להפועל ירושלים כשאני הייתי שחקן נוער והכרנו במגרש. הוא נהרג במלחמת לבנון ממטען צד. הוא היה חבר אמת, הידיעה על מותו הייתה מכה קשה עבורי. תובל הגיע להפועל ירושלים ב-1970 מהפועל לוד, אלי בן רימוז' גילה אותו בגביע הרמטכ"ל והביא אותו אלינו. יהודה תמיד היה פייטר באופי שלו, מורעל, תמיד רצה את השירות הקרבי. מכיוון שהוא היה שוער כל כך חיוני ולא היה לו מחליף, כל הזמן התחננו אליו שיישאר יותר ויוותר על השירות הקרבי אבל הוא לא הסכים. היו מתפשרים על זה שיבוא רק בשבתות, שבועות שלמים הוא לא התאמן והיה מגיע רק למשחק. אישיות מיוחדת שתמיד מלווה אותי.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully