סוף המשחק: הנזק השקט שהקורונה עלולה לגרום לספורט

בווידאו: הדגמה של סכנת ההידבקות בקורונה במהלך ריצה.

האיש הכי שנוא היום בענף הכדורגל הוא כנראה אלכסנדר צ'פרין. נשיא אופ"א נלחץ מההמלצה של מנהלת הליגה הבלגית להכריז על סיום העונה ושיגר איומים מאוד לא מרומזים לכל ליגה, כולל הבלגית, שלא ימהרו לעשות זאת. התגובות לא איחרו לבוא. צ'פרין והמוסד הכוחני שהוא עומד בראשו הואשמו בהורדת ידיים אחת יותר מדי. כשמדינות שלמות עסוקות בלשרוד, הוא מנסה להנשים מלאכותית את עונת הכדורגל, מה שגרם אפילו לציניקנים הגדולים של הענף להסתייג.

צ'פרין לא אשם. אופ"א, כמו כל מגה-ארגון, היא מוסד רב-זרועות שדואג, בראש ובראשונה, לקיום שלו. הצטרפות של מדינות נוספות להכרזה של בלגיה פירושה נזק של מאות מיליוני יורו, ואותו הנשיא מבקש למזער. דונלד טראמפ דוחף לקיום אירועי הספורט משום שהוא מונע מאינטרסים כלכליים בלבד, אבל גם בארה"ב יודעים שהדרך להחזרת הכדורסל, הבייסבול והפוטבול עדיין ארוכה. כל ההצהרות על חזרה באפריל, במאי, ביוני ועכשיו גם באוגוסט לא מתבססות על שום דבר מלבד רצון לדחות את הקץ. כל עוד אין פריצת דרך ממשית למיגור הווירוס, לא נראה שיהיה גם ספורט.

השאלה המרכזית היא לא האם ואפילו איך יחזרו לשחק, אלא מתי. ל"אם" יש שתי תשובות: כן ולא. ל"איך" אין תשובה, שהרי אף אחד לא יודע, אבל ההנחה היא שימצאו את הדרך. ל"מתי" כבר יש הרבה יותר אפשרויות, וככל שה"מתי" הזה רחוק יותר, ההשלכות עגומות יותר. זו לא תהייה לוגיסטית שבוחנת האם המשחקים ייערכו עם או בלי קהל, באילו אצטדיונים ישחקו ואיך יארגנו את התחרויות, אלא עיסוק מהותי בשאלה איזה ספורט נראה, אילו מועדונים ישרדו ובעיקר מי מהספורטאים שאנחנו מכירים היום וצפויים להכיר בעתיד יחזיק מעמד.

"פרישה שקטה" של ספורטאי גדול היא דבר אכזרי ונדיר יחסית. בתחילת שנות ה-2000 נרשם גל פרישות של ענקי בייסבול שסרחו בפרשיית הסמים הגדולה של הענף. שחקנים בעלי שם נאלצו להיפרד מהמשחק בדממה, אבל זה היה היוצא מהכלל. ברוב המקרים משחק או אפילו עונת פרישה מלווים בטקסיות ובהצדעה. הטריגר קשור במישרין לספורט - פציעה מתמשכת, מיצוי או ירידה עקבית ביכולת.

ככל שנוקף הזמן כך גם משתרש הספק באשר לכוכבים העולמיים בעידן הנוכחי. זלאטן איברהימוביץ' כבר רמז שהוא מתכנן לפרוש. לברון ג'יימס, 35, אמר בתחילת 2019 ש"יש לי עדיין הרבה לתת", אבל מאז עברה יותר משנה וכל עוד הקורונה לא מאטה הוא חשוד מידי. טום בריידי חתם לאחרונה בטמפה ביי באקנירס אחרי שני עשורים בניו אינגלנד פטריוטס והצהיר רק בשבוע שעבר בתוכנית של הווארד שטרן: "אתה לא אומר למוזיקאי או לצבעי לפרוש בגיל 42". יכול להיות שהמציאות תכתיב לו אחרת, כמו גם לרוג'ר פדרר הנצחי, שגם כך סבל מפציעה עוד לפני שנכנסנו לעידן החושך.

זה נשמע אפוקליפטי ורחוק. אחרי הכול, ההערכות מדברות על "בקרוב" ואם הספורט יחזור עד ספטמבר שום דבר מאלה לא צפוי להתממש, אבל עצרו לרגע לחשוב: האם בסוף פברואר דמיינתם שתעברו יותר מחודש שלם ללא ספורט? וכמה זה נראה לכם פתאום הגיוני שתעברו עוד אחד ואפילו שלושה כאלה?

פרישת הוותיקים היא לא הנעלם היחיד פה. סימון ביילס, רק בת 23, בספק אם תתחרה בטוקיו בגלל דחיית המשחקים האולימפיים. קיליאן אמבפה, נטען, כבר היה סגור בריאל מדריד. אם כן ואם לא, מי יודע איך ישפיע המומנטום הנוכחי על הפריצה שלו. בארץ רשם יונתן כהן ירידה ביכולת עוד לפני מרץ. מי ערב לכך שכשיחזור לפה הכדורגל הוא יהיה אותו השחקן שהיה ב-2019? די להסתכל על ה-MVP של העונה שעברה, חברו של כהן לקבוצה דור מיכה, כדי להבין כמה נזילה היכולת של שחקן, גדול ככל שיהיה. וזה עוד לפני שנכנסנו לקבוצות הנערים והנוער, שם כל שנה היא קריטית במיוחד להתפתחות השחקן.

היו בעבר סיפורי הצלחה. פריץ ואלטר עבר לחמש שנים משדה הכדורגל לשדה הקרב, חזר אחרי מלחמת העולם השנייה למגרש והפך לאחד השחקנים הגדולים בתולדות מערב גרמניה. באותה מלחמה שירת מהצד השני של המתרס שחקן הבייסבול טד וויליאמס, שנעדר שלוש שנים והמשיך להציג את היכולת הפנומנלית שלו מ-1942. סביר להניח שההפסקה הכפויה מספורט לא תימשך שלוש שנים, אבל צריך לזכור שהעולם היום מהיר יותר, תובעני יותר, שוחק יותר. הכוכבים לא יוצאים להתחשלות בשדה הקרב, לטוב ולרע, אבל הם עומדים תחת הרבה יותר חצי ביקורת ועומס משחקים גדול.

כולם עוסקים בשאלת היום שאחרי, אבל מעבר להצהרות דומות לאלה של צ'פרין, שנשמעות יותר כמו ניחוש מאשר כהערכה מושכלת, לאיש אין מושג מתי היום הזה יגיע ובעיקר איך הוא ייראה. יש לקחת בחשבון שייקח לפחות חודש נוסף מהרגע שבו יינתן אור ירוק לחזרה ועד שהליגות יחדשו פעילות, והגרגירים הראשונים בשעון החול של הכוכבים כבר החלו להתאגד. מתישהו בשנה הקרובה נדע מי מהם הפך להיות קורבן ספורטיבי של הקורונה.