תארו לעצמכם קבוצות שמוגרלות זו מול זו פעמיים במסגרת הגביע, בשני סיבובים עוקבים, אך לא מקיימות אפילו משחק אחד. הייתכן? במסגרת התחרות הראשונה בתולדות הגביע האנגלי, הכול היה אפשרי. טרם ידוע מתי - אם בכלל - ייערך גמר הגביע ב-2020, אבל היום מציינים באנגליה 148 שנה מאז הגמר הראשון בתחרות הכדורגל הכי ותיקה בתבל, ואין עיתוי טוב יותר כדי להיזכר באירוע המכונן מה-16 במרץ 1872.
היא עד כדי כך ותיקה, שחוקי המשחק שאנחנו מכירים היום בקושי היו קיימים אז. למשל, כאשר יצא הכדור מחוץ לתחומי המגרש, השחקן הראשון שהגיע אליו פיזית הוא זה שביצע את זריקת החוץ. קורות השער כבר עמדו, אך המשקוף נעדר, ובמקומו הודבק סרט פשוט שסימן את הגבול העליון של המטרה. בתחילת הטורניר לא היו אפילו כדורי קרן, אשר הוכנסו לחוקה רק לקראת הגמר. קריקט היה אז פופולרי וממוסד הרבה יותר, והכדורגל היה ענף זניח למדי אשר התפתח בעיקר על מנת ששחקני קריקט יוכלו לשמור על הכושר בחודשי החורף הקרים באי הבריטי. ובכל זאת, איך שלא תסתכלו על זה, היה זה המשחק האהוב שלנו, גם אם בגרסה קצת משונה, וכל הזכויות על הרעיון לקיים את הגביע האנגלי שייכות לצ'ארלס אולקוק - האיש שהגה את הטורניר, וגם זכה בו.
ראשית, היה אולקוק בין מקימי מועדון חדש בשנת 1859, ביחד עם מספר בוגרים נוספים של בתי הספר היוקרתיים בלונדון - תחילה היה שמו פורסט, אך לימים שונה לוונדררס ("הנוודים") מכיוון שלא היה להם אצטדיון קבוע, והם נדדו ממגרש למגרש. החבורה הזו לא רק הצטיינה על הדשא, אלא גם היתה דומיננטית מאוד במיסוד המשחק, וב-1863 היתה בין מקימי התאחדות הכדורגל האנגלית. אולקוק הצעיר התברג בהנהלה, מונה ב-1870 למזכיר ההתאחדות, והחל לפעול במרץ על מנת לקיים תחרויות בעלות משמעות. המשימה הראשונה היתה ארגון מפגש הנבחרות הראשון בהיסטוריה בין אנגליה לסקוטלנד. לאחר מכן הוחלט לנסות לחקות תחרויות קריקט ולארגן מפעל בין המועדונים השונים, בסיומו יוענק גביע למנצחת.
15 קבוצות נרשמו, והעסק יצא לדרך ב-11 בנובמבר 1871, אבל ארבעה משחקים בלבד התקיימו. שתי קבוצות לא הצליחו לעמוד בעלות הכלכלית של תשלום פאונד אחד בגין השתתפות ופרשו עוד לפני שהכדור נבעט. כך עברו וונדררס, וגם הקבוצה הצבאית רויאל אינג'נירס, כלומר המהנדסים המלכותיים, לסיבוב השני בלי לשחק, ביחד האמפסטד שקיבלה פטור בכל מקרה. ואולם, הבעיה הגדולה ביותר נוצרה בקיום ההתמודדות בין קווינס פארק לבית הספר של דונינגטון.
קווינס פארק היתה הנציגה הסקוטית היחידה במפעל. המועדון מגלאזגו הוקם ב-1867, והוא היחיד מבין משתתפי הגביע הראשון ששרד עד היום, נכון לעכשיו בליגה הרביעית בסקוטלנד. אז הם היו הנציגים הגאים של המדינה הצפונית, אך נתקלו בקושי לוגיסטי עצום להגיע למשחקים בחלק הדרומי של אנגליה. בעקבות ההגרלה מול דונינגטון, נכנסו שני הצדדים למשא ומתן מפרך לגבי המיקום בו יתקיים המשחק, ולא מצאו שפה משותפת. הפתרון של ההתאחדות, ביוזמת אולקוק, היה מקורי - שתיהן עלו בצוותא לסיבוב השני.
לחיים יש חוש הומור משונה, וגם בהגרלת סיבוב זה שובצו קווינס פארק ודונינגטון זו מול זו. הפעם, אחרי שהמגעים עלו שוב על שרטון, פרש המועדון האנגלי כליל, והסקוטים המשיכו הלאה. כך הם הצליחו לעבור את אותה היריבה פעמיים מבלי לשחק כלל. בינתיים, נערכו בדצמבר ובינואר ארבעה משחקים הלכה למעשה. אחד מהם הסתיים בתיקו, ולכן נערך גם משחק חוזר בחלוף שלושה שבועות. ביחד עם קווינס פארק, עלו אם כך לסיבוב השלישי חמש קבוצות. מה עושים עם מספר אי זוגי כזה? פשוט מאוד - אם יקר לנציגת סקוטלנד לנסוע דרומה, אפשר לתת לה פטור גם מהסיבוב הזה.
אז בשלהי ינואר התקיימו שני משחקים נוספים. ראשית, הוגרלו וונדררס מול קריסטל פאלאס - קבוצה שקיבלה את שמה מפארק לונדוני, התפרקה ב-1876, ואין לה שום קשר לקריסטל פאלאס הנוכחית שהוקמה ב-1905. המשחק הסתיים בתיקו מאופס, ובחלוף שבוע ניצחו המהנדסים המלכותיים את האמפסטד 0:3. לפי חוקי הגביע, היה אמור בשלב זה להיערך משחק חוזר בין וונדררס לקריסטל פאלאס, אך בחצי הגמר המתינו שתי קבוצות בלבד. לפיכך, הוחלט לבטל את המשחק החוזר, לחסוך בעלויות ובבעיות הלוגיסטיות, ולהעלות את שתי הקבוצות גם יחד על מנת לארגן ארבע קבוצות בחצי הגמר. מבחינה מתמטית, זה הסתדר נהדר.
את משחקי חצי הגמר הציע אולקוק לקיים באצטדיון אובל של קבוצת הקריקט מקנסינגטון, אותה ניהל. הקרב הראשון, בין המהנדסים המלכותיים לקריסטל פאלאס, נגמר ב-0:0 ב-17 לפברואר. גם ההתמודדות בין וונדררס לקווינס פארק לא הניבה שערים ב-5 במרץ. הנתונים האלה מפתיעים למדי אם לוקחים בחשבון כי המערכים הטקטיים היו "התקפיים" לכאורה - רוב הקבוצות עלו עם שני שחקני הגנה ושמונה חלוצים. על הנייר, השוערים היו אמורים להיות עסוקים מאוד, אך בפועל המצב היה ככל הנראה קצת שונה. הנתונים הסטטיסטיים מעידים כי ב-15 המשחקים שהתקיימו במסגרת המפעל, נכנסו לרשת 26 כדורים בלבד.
בעצם, קבלו תיקון - המונח "נכנסו לרשת" שגוי לחלוטין, כי לא היו רשתות, והשופטים היו אמורים להסתדר בלעדיהן כדי לקבוע אם הכדור עבר את הקו. בעצם, קבלו תיקון נוסף - לא באמת היו שופטים. במקום זאת, כל קבוצה שלחה משקיף אחד, והם היו אמורים להגיע להסכמות לגבי האירועים על הדשא. רק אם לא הצליחו לעשות זאת, נעשתה פניה לשופט בלתי תלוי שעמד מחוץ לגבולות המגרש, ולא ממש בטוח עד כמה הצליח לעקוב אחרי ההתרחשויות.
כן, היו אלה ימים קצת מוזרים עבור האוהד המודרני, והניהול היה לעתים ביזארי. כך, למשל, אחרי שלא היתה הכרעה בין וונדררס לקווינס פארק, הציעו האנגלים לסקוטים לקיים הארכה של 30 דקות על מנת למנוע את המשחק החוזר. האורחים מגלאזגו היו עייפים מדי וסירבו, אבל אז התברר שאין להם כסף להישאר בלונדון כדי לשחק שוב. הם ויתרו על התענוג ופרשו. בשורה התחתונה, היו אמורים שחקני קווינס פארק להשתתף בחמישה משחקים, נטלו חלק באחד בלבד, והודחו על אף שלא הפסידו בו. המציאות עלתה על כל דמיון.
בחצי הגמר השני דווקא התקיים משחק חוזר ב-9 במרץ, והמהנדסים המלכותיים הביסו את קריסטל פאלאס 0:3. באופן כללי, היתה זו הקבוצה החזקה והמתקדמת ביותר מבחינה טקטית בתקופה זו. בעוד רוב הקבוצות התבססו על יכולת אישית, כלומר כדרור, הרי שרויאל אינג'נירס השתדלו למסור זה לזה. זה עבד היטב, ולראיה הם העפילו לגמר עם 11 שערי זכות וללא שערי חובה בארבעה משחקים. גם וונדררס שמרו על רשת נקיה (סליחה, קבלו עוד תיקון כי לא היו רשתות), אבל גם הבקיעו רק שער אחד בשלושה מפגשים. לא קשה להבין מדוע הם נתפסו כאנדרדוג לקראת הגמר.
בערך אלפיים אוהדים שילמו דמי כניסה מוגזמים בגובה שילינג אחד כדי לצפות באירוע. העלות הגבוהה הפכה אותו לאירוע של בני המעמד הגבוה, וגם הכדורגלנים עצמם היו מצמרת החברה. אנשי המהנדסים המלכותיים היו קצינים בצבא, וחלקם התקדמו בדרגות במהלך השנים. אדגר לאבוק, ששיחק בהגנת וונדררס, הפך לימים לסגן נשיא הבנק האנגלי, בעוד החלוץ וולפול וידאל השתדרג לכומר ידוע.
וידאל היה אחת הדמויות המרתקות בכדורגל הבריטי באותה תקופה, כי לפי ידיעות העיתונות ששרדו הוא ניחן בשליטה הטכנית הגבוהה ביותר, ונהנה לקחת את הכדור ולדהור איתו קדימה. לפי חוקת הכדורגל בעידן המדובר, דווקא הקבוצה שכבשה חידשה את המשחק מאמצע המגרש, אחרי שהקבוצות החליפו שערים. האגדה מספרת כי וידאל הבקיע פעם שלושער מבלי שהיריבה נגעה בכדור. הוא כבש, חידש את המשחק, כבש שוב, חידש את המשחק וכבש שוב. לא ברור בדיוק אם זה קרה באמת, נגד מי ומתי, אך סביר להניח שהאירוע התרחש אחרי גמר הגביע, כי ב-16 במרץ 1872 היה וידאל רק בן 18.
הוא גם דאג להכריע את ההתמודדות עם דהירה לאורך המגרש, בסיומה בישל למורטון בטס את שער הניצחון בדקה ה-15. זה קרה מיד אחרי שסגן אדמונד קרסוול, יליד גיברלטר וקצין מצטיין, שבר את עצם הבריח. המשחק התקיים כמעט מאה שנה לפני שהמציאו את החילופים, ואיש לא העלה בדעתו שהדבר אפשרי, כך שהמהנדסים המלכותיים היו אמורים להישאר בנחיתות מספרית. קרסוול סירב לרדת מהמגרש והשלים בגבורה 90 דקות, אך בקושי תיפקד. בנוסף, היתה רוח חזקה במגרש, וכיוונה עזר מפתיחת המשחק לוונדררס. השילוב הזה מסביר מדוע ספגה הפייבוריטית את שערה הראשון במפעל.
לאחר הכיבוש, החליפו הקבוצות צדדים, והרוח כבר היתה נגד וונדררס, אך היא השכילה לא לספוג בכל זאת כדי לנצח 0:1, והקפטן אולקוק הניף את הגביע, אותו אירגן בכבודו ובעצמו. סליחה, קבלו תיקון - הגביע בכלל לא היה באיצטדיון במהלך המשחק, והוענק לזוכים, ביחד עם מדליות הזהב, רק כחודש מאוחר יותר, ב-11 באפריל, במסגרת חגיגות שנערכו במסעדה לונדונית בצ'רינג קרוס.
המפעל הזה היה שולי למדי ב-1872, אך הוא שרד, התעצם, והתפתח במהלך השנים לאחת התחרויות היוקרתיות בעולם, בעוד הכדורגל השתדרג למשחק הפופולרי ביותר בעולם. וונדררס התפרקה עוד ב-1887, אולם הגביע האנגלי התקיים במשך 148 שנה ברציפות, עם שתי הפסקות בלבד במהלך שתי מלחמות העולם. וכעת, בשנת 2020, הוא נמצא בסכנה בגלל וירוס קורונה. מי יכול היה לדמיין זאת?
עקבו אחרי יוכין בפייסבוק