בסוף השבוע הקרוב נבחרת ישראל מתחילה את עונת המשחקים של תחרות הטניס הקבוצתית בין מדינות, הידוע בשמו כגביע דייוס. זו הזדמנות טובה לשתף אתכם במחקר כלכלי, שבו גביע דייויס שימש כמעבדה לבחינת ההתמודדות עם אפקט הייאוש או בשמו האנגלי, Discouragement Effect.
ובכן, אפקט הייאוש הוא תופעה ידועה בפסיכולוגיה, כלכלה ואפילו בפוליטיקה. לפי האפקט הזה, המתמודד שנמצא בפיגור בתחרות רב שלבית מפחית את המאמצים שלו וכך מקטין את הסיכויים לנצח בשלבים הבאים. הפחתת המאמצים יכולה להתבצע באופן מודע, שכן אם למאמץ יש עלות, הרי המתמודד שנמצא בפיגור מעריך מראש שהסיכוי לניצחון כללי קטן יותר ומכאן בא הוויתור המודע. הדוגמא הבולטת לכך היא הפריימריז בארה"ב בהם המתמודדים משקיעים במדינות הראשונות הרבה יותר מהמשקל היחסי שלהן (למשל, אייווה וניו המפשייר), זאת על מנת לצבור מומנטום אסטרטגי לפיו המפסידים של המדינות הראשונות יקטינו את ההשקעה שלהם בפריימריז במדינות הבאות, מה שיקטין גם את הסיכוי שלהם לנצח ויקרב אותם לפרישה סופית מהמירוץ.
אבל הירידה במאמץ/תפקוד יכולה להתבצע גם באופן לא מודע בגלל לחץ פסיכולוגי. כמה מחקרים הראו שאנשים מתפקדים טוב יותר כאשר הם בהובלה ולא בפיגור. כך, למשל בדו-קרב הפנדלים, קבוצות בדרך כלל מעדיפות לבעוט ראשונות בשביל להפעיל לחץ על הקבוצה היריבה שברוב המקרים תהיה בפיגור. בנוסף, ידוע שאפילו במשחק בין שני שחקני טניס עם יחס הימורים זהה, למנצח במערכה הראשונה יש סיכוי גבוה יותר לנצח גם במערכה השנייה וזו אחת הסיבות למה אנחנו רואים יותר משחקים שמסתיימים בתוצאה 0:2 ולא 1:2.
השאלה היא כיצד ניתן לטפל בתופעת הייאוש של השחקן שנמצא בפיגור? ובכן, כמו שכבר כתבתי בטור הקודם שלי, ספורט משמש כמעבדה מושלמת לבדוק את תפקוד האדם בסביבה תחרותית בגלל איכות הנתונים. בנוסף, שינויים בחוקים עשויים לשמש כניסויים טבעיים מצויינים. בניסויים אלה משווים את התוצאות לפני ואחרי השינוי. ההזדמנות הגיעה בדמות שינוי בשיטת התמריצים שהונהגה בגביע הדייוס בין השנים 2009 עד 2015. חשוב לציין שעד שנת 2009 למנצח במשחק בודד (מתוך חמישה משחקים בהתמודדות, שהיו נהוגים אז) היה מגיע הרבה כבוד, אבל לא יותר מדי מעבר לזה (אם כי גם כבוד חשוב). אך, החל משנת 2009 ועד 2015, המנצח של משחק בודד בבית העליון של גביע הדייוס זכה גם בנקודות דירוג. ולא סתם נקודות דירוג, אלא הרבה נקודות דירוג! לצורך המחשה, שני ניצחונות בסוף שבוע אחד של גביע דייוס היו שווים יותר משני ניצחונות בשני השלבים הראשונים בגרנד סלאם. על מנת להבין עוד יותר את חשיבות נקודות הדירוג עבור שחקן הטניס המקצועני, כדאי להזכיר את הפרישה ההמונית מטורניר הטניס של המשחקים האולימפיים בריו 2016, בהם איגוד הטניס הבינלאומי, ו-ATP החליט לא להעניק נקודות דירוג.
בעצם, השינוי של שיטת התמריצים בגביע דייויס אפשר לי ולשותפי, איקבל האמזה מאוניברסיטת סט. גאלן שבשוויץ, לבחון את ההשפעה של התמריץ האינדיבידואלי על אפקט הייאוש. כך למשל, ייתכן שכאשר שחקן גביע דייויס נמצא בפיגור 2:1 לפני משחק מספר ארבע הוא יכול לחשוב (גם לא במודע), שגם אם ינצח וישווה את התוצאה, עדיין הנבחרת שלו תזדקק לניצחון נוסף של השותף שלו לנבחרת, שבהגדרה מדורג נמוך יותר (לפי השיטה הקודמת במשחק מספר ארבע התמודדו המדורגים הבכירים של כל נבחרת ובמשחק חמש התמודדו המדורגים הפחות בכירים). זאת אומרת שהמאמץ שלו יכול לרדת לטמיון אם השותף שלו יפסיד בסופו של דבר במשחק המכריע. אינטואיטיבית, מחשבות כאלה, גם אם לא במודע, לא מוסיפות לסיכויים לנצח, בלשון המעטה.
אבל לשמחתם של השחקנים (ולשמחתנו), בין 2009 עד 2015 היה שווה לנצח משחק בודד לא רק בשביל הרוח הקבוצתית ולא רק בשביל הסמל, אלא גם בשביל עצמך, בשביל הרבה מאוד נקודות דירוג, שבסופו של דבר שוות כניסה לטורנירים יוקרתיים. וזה כבר שווה לא מעט כסף. זאת אומרת, אינטואיטיבית, ככלכלן שמאמין שתמריצים בדרך כלל עובדים, הייתי מצפה שתמריץ אינדיבידואלי ישמש כתרופה לא רעה לאפקט הייאוש. אז האם האינטואיציה הכלכלית הייתה נכונה? הופתענו לגלות עד כמה.
אנחנו מתארים את הממצאים שלנו במחקר שפרסמנו בכתב העת היוקרתי European Economic Review. ובכן, עד 2009, תקופה ללא תמריצים אינדיבידואליים, שחקן פייבוריט שקבוצתו הובילה לפני משחק רביעי 1:2 ניצח ב- 84% מהמקרים. לעומתו, שחקן פייבוריט שקבוצתו הייתה בפיגור, ניצח רק ב-56% מהמקרים. הפלא ופלא, בין השנים 2009-2015, הסיכוי לניצחון של הפייבוריט בפיגור קפץ מ-56% ל-77% (שינוי של 21 נקודות האחוז!) ואילו הפייבוריט שהוביל נשאר עם בערך אותם אחוזים (85%). חשוב לציין שהתוצאות שלנו לא נבעו מכך שנכנסו שחקנים יותר חזקים כתוצאה משיטת התמריצים החדשה. ההסבר היותר הגיוני הוא שתמריצים אינדיבידואליים גרמו לשחקנים בפיגור לשכוח שהם בפיגור ולחשוב רק על המשחק הנוכחי.
המחקר הזה מראה שאומנם רוח קבוצתית וגאווה לאומית הם פקטורים חשובים, אך תמריצים אינדיבידואליים (לפחות בגביע הדייויס) עושים את ההבדל בין הפסד לניצחון כאשר כל המדינה משוועת לניצחון. מחקר זה גם ממחיש למה חברות שנמצאות בקשיים כלכליים מוכנות לשלם הרבה כסף למנהלים מוכשרים, שמשקיעים מהידע והניסיון שצברו על מנת להציל את החברה ולהוביל אותה אל חוף מבטחים, מה, שאגב, יטיב גם עם עובדים זוטרים שייהנו ממקום עבודה בטוח (אם כי זה לא תמיד עוזר).
לסיום, אני מקווה שבעונה החדשה נבחרת ישראל תצליח להעפיל לבית העליון, שבשיטתו החדשה הפך להיות לטורניר יוקרתי עם פרסים כספיים גדולים. כך שגם אם במשחק הקרוב מול נבחרת תורכיה הנבחרת תיקלע לפיגור, השחקנים שלנו בהחלט ישחקו עבור הסמל, אבל לא רק (וטוב שכך).
אלכס קרומר הוא פרופסור מן המניין לכלכלת ספורט במחלקה לניהול ספורט באוניברסיטת מולדה, שבנורבגיה. תחומי המחקר שלו כוללים את כלכלת ספורט, ספורט אנאליטיקס, כלכלה התנהגותית, תיאוריה של תחרויות וקבלת החלטות. הוא גם משמש כמרצה אורח במגמה לניהול עסקי ספורט באוניברסיטת בן גוריון בקורס בקבלת החלטות בסביבה תחרותית.