הצלת חייו

מהו מזל? המונח הזה סובייקטיבי מאוד, ותלוי בנקודת המבט של המתבונן. האם אדם ששרד אסון גדול הוא בר מזל? מצד אחד, הוא לא מת כמו האחרים, ולכן גורלו טוב, אך מצד שני, אולי המזל האמיתי הוא לא להיקלע לאירוע קטסטרופלי מלכתחילה? אולי אלה שמודים לאלוהים על כך שניצלו, צריכים דווקא להאשים את אלוהים בכך שזרק אותם לזירת הזוועה ולזעום בגלל החוויה המזעזעת שתלווה אותם לתמיד?

אז תשפטו בעצמכם אם מאט באזבי היה בר מזל, אבל בדצמבר 1957 הוא החתים את השחקן שהציל את חייו בחלוף חודשיים. באופן אירוני למדי, היה זה הרכש הראשון של מנצ'סטר יונייטד אחרי ארבע שנים, כי המועדון הקים באקדמיה פס ייצור נהדר לשחקנים צעירים, ובמשך תקופה לא היה צורך להביא חיזוק מבחוץ. ואולם, בשלב מסוים החל להתפתח משבר קל, והמנג'ר החליט לעבות את הסגל בשוער נוסף.

ג'קי בלנצ'פלאואר, הקשר הצפון אירי, המליץ בחום על חבר הילדות הטוב הארי גרג, שכיכב במדי דונקסטר בליגה השניה. באזבי, שעקב בעצמו בעניין אחרי גרג שהתפרסם כעילוי יוצא דופן, השתכנע שזה הצעד הנכון. דונקסטר לא רצתה לשחרר את הנכס החשוב ביותר שלה, אך סכום שיא של 23 אלף ליש"ט היווה פיתוי גדול מדי. וכך, חודשיים לפני הטרגדיה בשדה התעופה במינכן, עשה גרג את דרכו לאולד טראפורד.

כאשר המטוס התרסק על מסלול ההמראה במינכן, בתום עצירת תדלוק בדרכה של הקבוצה הביתה ממשחק רבע גמר גביע האלופות מול הכוכב האדום בלגרד, סבר גרג שהוא מת. שברים כבדים פגעו בראשו, הדם הציף את פניו, ולמספר רגעים הוא ראה חושך מוחלט - ואז אור חזק. בהדרגה, הוא הבין כי עדיין נשאר בחיים, וזחל החוצה מההריסות. הטייס, שהצליח לצאת אף הוא, דרש ממנו לברוח במהירות לפני שהכל מתפוצץ, אך אז שמע גרג בכי של תינוקת. הוא נזכר כי ראה אותה בעליה למטוס, והיא הזכירה לו את בתו הקטנה שנולדה חודשים ספורים קודם לכן. הבכי הזה גרם לו לחזור פנימה, על אף הסכנה הברורה. אי אפשר היה להתעלם ממנו.

אחרי שמצא וחילץ את התינוקת, ואז את אימה ההרה, חזר גרג שוב פנימה כדי לחפש את חבריו. הוא מצא את בובי צ'רלטון ואת דניס ויולט שלא זזו, הניח שהם מתים, אך גרר את "הגופות" מתוך ההריסות בכל זאת - והציל אותם. הוא מצא את באזבי הפצוע, והוציא גם אותו. הוא מצא את בלנצ'פלאואר עם פצעים איומים, כולל יד שכמעט נותקה מהגוף. ידידו הקרוב לא הצליח לזוז כי גופתו של הקפטן הנערץ רוג'ר בירן נחתה עליו וחסמה אותו. גרג קרע את העניבה, קיבע איכשהו את מה שנשאר מהיד, וחילץ גם את בלנצ'פלאואר. שבעה אנשים חייבים לו את חייהם, כולל העובר בבטנה של האישה הסרבית. 50 שנה לאחר מכן, הוא נסע במיוחד כדי לפגוש את "גיבור מינכן", כפי שכונה מאז גרג, ולהודות לו.

מיהו גיבור? המונח הזה סובייקטיבי מאוד, ותלוי בנקודת המבט של המתבונן. עבור אלה ששמעו על מעשיו של השוער הצפון אירי, לא היה מקום לספק שהוא הפגין גבורה יוצאת דופן, אך גרג עצמו ממש לא חשב כך. "גיבור הוא אדם שמודע לסכנות ויודע מה הוא עושה. לי לא היה מושג מה עשיתי. פעלתי בלי לחשוב", הוא טען בדיעבד. את תווית "גיבור מינכן" הוא שנא בכל נפשו. הוא לא רצה להיות מזוהה עם האסון דווקא, לא רצה להיזכר בו כל הזמן, לא רצה לדבר עליו. הוא ברח ממנו. במקום ליהנות מתהילת המושיע, הוא חש אשמה. התופעה הזו מוכרת היטב בפסיכולוגיה - השורדים מתקשים לשאת את העובדה כי ניצלו בעוד אחרים מתו. במשך 40 שנה נמנע גרג ממפגשים עם אלמנותיהם של הנספים כי לא היה מסוגל להסתכל להן בעיניים. העובדה כי נשים אחרות לא הפכו לאלמנות בזכותו לא הקלה עליו.

גרג אף סלד מהדרך בה הנציחו אחרים, כולל המועדון עצמו, את הטרגדיה. הוא ראה בכך היבטים ציניים, שמע אינספור שקרים והמצאות, תיעב את אלה שהשתמשו באסון על מנת לקדם את עצמם. לו דווקא הייתה עילה מצוינת לשדרג את מעמדו כגיבור לאומי, אך הוא לא היה מעוניין בכך בשום אופן. את המראות הקשים אי אפשר היה למחוק, והכדורגל היווה סוג של מפלט. 13 ימים בלבד אחרי ההתרסקות, הוא התייצב בין קורות מנצ'סטר יונייטד במשחק גביע, וסיים את העונה ללא היעדרויות למרות כאבים חזקים בראשו. בסופו של דבר, גררו אותו בכוח לרופא והתברר שהוא סובל מסדקים בגולגולת. ואולם, הסבל הפיזי היה קטן עליו. הסבל הנפשי היה קשה הרבה יותר.

למעשה, גרג היה רגיל לשחק עם כאבים. מבחינתו זו הייתה השגרה - הוא נפגע לעתים תכופות, והתעקש לרוב לחזור למגרשים עוד לפני שהחלים לגמרי. בתחילת דרכו בדונקסטר הוא אפילו הסיר בעצמו גבס מרגלו בניגוד להוראה מפורשת של הרופא כדי לשוב לאימונים. הקרסול היה פגוע באופן כרוני, והכתף לא החלימה מעולם. בשלב מסוים, הוחלט שיש להחדיר פסי מתכת על מנת לחבר את העצמות, וגרג לא היה מסוגל להרים את ידו השמאלית ללא כאב. זה לא שינה דבר - הצפון אירי המשיך לצאת לכל כדור גובה.

גרג היה שוער לא שגרתי לתקופתו, בה תפקידם העיקרי היה להדוף כדורים שנבעטו למסגרת. הוא אהב להתרחק מקו השער, להיות מעורב, לחזות מהלכים, להתחיל התקפות בזריקות ארוכות לאגפים, ולעתים אפילו - בצעדים מהפכניים ממש - לצאת מחוץ לרחבה, בדומה ללב יאשין. את הרוסי הוא אף הקדים במשאל שנערך בקרב העיתונאים במונדיאל 1958, ונבחר ברוב עצום לשוער המצטיין בטורניר, בעיקר בזכות ההופעה ההרואית בתיקו 2:2 מול מערב גרמניה בשלב הבתים. צפון אירלנד הייתה נבחרת צנועה ומוגבלת יחסית, וגרג היה השם הבולט בסגל, לצד הקפטן דני בלנצ'פלאואר, אחיו הגדול של ג'קי שלא הצליח לחזור לשחק בעקבות הפציעות הקשות שספג בהתרסקות. העפלתה לרבע הגמר נחשבה לסנסציה, והזינוקים התכופים של גרג לרגלי החלוצים הגרמנים הקסימו את הקהל ואת אנשי המקצוע.

הם היו מתרשמים עוד יותר לו היו יודעים על הפצעים בגולגולת, חמישה חודשים בלבד אחרי התאונה. הם היו מתרשמים עוד יותר לו היו יודעים על הכאבים בכתפו ובקרסוליו, אשר בסופו של דבר מנעו ממנו ליטול חלק במשחק הפלייאוף מול צ'כוסלובקיה. ואולם, גם השוער המחליף נורמן אפריצ'ארד נפגע, וברבע הגמר התייצב גרג מול חוליית החוד האימתנית של צרפת כשאינו כשיר וספג רביעייה. חבריו ראו בכך הוכחה נוספת להיותו גיבור נדיר. "האומץ שלו לא ידע גבול", אמר ג'ורג' בסט, המעריץ שצחצח כנער את נעליו של גרג באולד טראפורד. והשוער עצמו? הוא בכלל חשב שהוא פחדן.

המילה הזו הודגשה היטב בראיונות שהעניק גרג אחרי פרישתו, והן נעוצות בעיקר בטרגדיה הגדולה בחייו. ב-1960 התגלה כי אישתו מייביס חלתה בסרטן השד, והרופא בישר על כך לבעל ההמום. "לא הצלחתי להכריח את עצמי לצאת מבית החולים. היה לי קשה מאוד לבוא אליה ולבשר על המחלה. לא ידעתי מה לומר. וגם אחרי שאמרתי את הכל, היא ניחמה אותי, ולא אני אותה. כי אני מוג לב", הוא סיפר. מייביס עברה ניתוחים וטיפולים, אך האופטימיות הייתה מוקדמת, והיא הלכה לעולמה בגיל 26. תהליך השיקום מהטרגדיה האישית היה קשה הרבה יותר בהשוואה לתאונת המטוס, והפצע הנפשי לא הגליד לעולם. הוא רק התעצם כאשר בתם המשותפת קארן מתה אף היא מסרטן בגיל 50.

וכאשר מבינים את זה, כל יתר הצרות מתגמדות. אז מה אם באופן רשמי לא הוגדר גרג כזוכה בתארים שמנצ'סטר יונייטד ליקטה בתקופתו? הוא נעדר מגמר הגביע ב-1963 כי כשירותו הועמדה בספק, החמיץ את עונת האליפות ב-1964/65 בגלל פציעות, והועזב מהמועדון לפני הזכייה באליפות נוספת ב-1967, בעיקר בשל יחסים מתוחים עם באזבי. גרג שב לאולד טראפורד כמאמן שוערים בתקופת המנג'ר דייב סקסון ב-1977, אך רון אנטיקסון זרק אותו החוצה ב-1981. כאשר אטקינסון עצמו פוטר ב-1986, המליץ באזבי, לפי דיווחים של עיתונאים מסוימים, למנות את גרג למנג'ר במקומו. המועדון העדיף את אלכס פרגוסון, והשאר היסטוריה. האם היה מועמד? הצפון אירי מעולם לא דיבר על כך בעצמו, אבל הקפיד להישאר אוהד מושבע של השדים האדומים עד יומו האחרון.

האיש שהוגדר כאישיות מורכבת - הוא היה נוקשה, עקשן, ודרש סטנדרטים גבוהים מאוד מהסובבים, בדיוק כמו מעצמו - עצם את עיניו בפעם האחרונה ביום ראשון, בגיל 87. מהסגל שהיה על המטוס ההוא נותר כעת רק צ'רלטון, שחב לו את חייו. העיתונים בבריטניה התמלאו בהספדים, והמונח "גיבור מינכן" כיכב בכותרות כמעט בכל מקום. וזו הרי הדרך הגרועה ביותר לכבד את זכרו. זה בדיוק מה שגרג לא היה רוצה שיכתבו עליו. וזה אולי הופך אותו, באופן פרדוקסלי, לגיבור גדול עוד יותר, אבל גם זה סובייקטיבי מאוד, ותלוי בנקודת המבט של המתבונן.

עקבו אחרי יוכין בפייסבוק