נפתח בהבהרה: כתבה זו לא תכלול את הסרטונים המדוברים של דלונטה ווסט. אותם תוכלו למצוא בקלות על ידי שיטוט בסיסי באינטרנט, אפילו באתר זה. אחרי צפייה חוזרת בהם, המסקנה ברורה: מדובר בחדירה גסה לפרטיות של אדם ברגעיו החלשים והאומללים ביותר. הפשטה, תרתי משמע, באופן לא רצוני. פורנוגרפיה של רגשות. השוטר שתיעד את ווסט אזוק, חבול וממלמל בחוסר קוהרנטיות בצידי הכביש רגעים ספורים אחרי שהותקף בברוטליות על ידי אדם אחר, הושעה מתפקידו. המשטרה פתחה בחקירה בנוגע לנסיבות הפצת הסרטון. חברים ובני משפחה של ווסט רמזו שפרסום התמונות רחוק מלסייע למצבו הנפשי הירוד גם כך. ולמרות הבאזז והשיתופים והפליאה ברשתות החברתיות, הסרטונים למעשה לא מחדשים דבר.
כבר שנים שווסט מוטל חסר אונים בצידי הכביש, מילולית וסימבולית. ב-2016 הוא תועד משוטט ליד מסעדת מזון מהיר בטקסס כשהוא מוזנח ומלוכלך, לגופו חלוק של בית חולים ורגליו יחפות. לאחר מכן יתברר שהתיעוד התרחש דקות אחרי שברח ממוסד גמילה סמוך כשהוא במצב נפשי קשה וסובל מהזיות; ב-2018 צולם מתהלך עם בגדים בלויים וקרטון ישן במרילנד. כשנשאל האם הפך הומלס, הסביר שבסך הכל סייע להומלס שביקש את עזרתו. סביר להניח שגם זה היה הזיה או שקר; ב-2019 פורסמה תמונה של תמהוני שנחשד כדלונטה ווסט במצב גופני ירוד, ולאחר מכן סרטון של אותו אדם רוקד בצורה משונה על אי תנועה בכביש מהיר. מאוחר יותר, יאשר אחיינו של ווסט שאכן מדובר בו.
אבל שני הסרטונים האחרונים כבר גררו תגובות הרבה יותר נסערות. אולי זה בגלל שהם המחישו בצורה חדה כל כך את הפער הבלתי נתפס שמייצג הסיפור של דלונטה ווסט - פעם חבר העשירון העליון של קהיליית ה-NBA, והיום מחוסר בית בחצר האחורית של החברה האמריקאית. בזמן שווסט חוטף בעיטות לראש, הצופה מקבל אגרוף בבטן. נסיבות העימות לא ברורות - על פי אחד מעדי הראייה במקום, המהומה התחילה כשווסט תקף ופצע את האיש שבסרטון באמצעות בקבוק זכוכית. בין השניים היתה היכרות מוקדמת, והם סירבו להתלונן זה על זה במשטרה. אלו הפרטים שידועים עד כה, אבל ספק אם זה משנה.
העיקר הוא התמונה הכללית: לרוב, לאנשים שנראים כמו נרקומנים ומוכים באמצע כביש מהיר, אין לא שם ולא זהות. בטח בארצות הברית - אלו אנשים חסרי פנים. לדלונטה ווסט, ואת זה אף אחד לא ייקח לעולם, יש שם וזהות ופנים. הוא קודם כל שחקן NBA עם רקורד מרשים, אחר כך ספורטאי שסיפר באומץ על ההתמודדות עם מאניה-דיפרסיה, ובסוף-בסוף גם האיש שאולי כן ואולי לא ניהל רומן עם אמא של לברון ג'יימס. את זה בלתי אפשרי למחוק, גם אם את הלילות הוא מעביר בסאבוויי או בגשר של הכביש המהיר כמו אלפי חסרי פנים אחרים.
זה עצוב, אבל לא מאוד מפתיע. כי הכדורסל היה כמעט הכל עבור דלונטה ווסט מאז שהוא זוכר את עצמו, וכשלקחו אותו ממנו התגובות מאז ומתמיד היו קיצוניות. כשהיה בכיתה ח' נפצע ברגל והושבת לכמה חודשים מהמגרשים. זמן קצר לאחר מכן, נפלט מבית הספר ומצבו הנפשי החל להידרדר. ברגע של ייאוש, חתך ורידים ובלע עשרות כדורים - רק כדי להתעורר בבית חולים פסיכיאטרי לילדים ממנו יצא ונכנס שוב ושוב.
כשעמד נגדו אישום בגין החזקת נשק לא חוקית ונראה היה שאבק הכוכבים ב-NBA יוחלף באבק מסוג אחר בבית הכלא, חווה התמוטטות עצבים באחד מאימוני קליבלנד. סמלי או לא, מי שפרש עליו חסות וסייע לו להתגבר היה דווקא לברון ג'יימס.
כשנחתך מדאלאס ב-2012, במה שהתבררה כהזדמנות האחרונה שלו ב-NBA, שבת רעב. "המרפסת שלי צפתה לאולם של דאלאס, אז הייתי עומד שם במשך שעות וצופה באנשים נכנסים ויוצאים. לא יכולתי לזוז משם. קפאתי. נשברתי. בכיתי כל יום. לא אכלתי", סיפר ל"וושינגטון פוסט".
השאיפה לחזור ל-NBA הפכה כמעט לאובססיה. ב-2014 צולם לכתבת וידאו של רשת VICE, דגמן אידיליה משפחתית עם אשתו השנייה ובנו הראשון, והצהיר ש"החלום שלי הוא שהילד יראה אותי משחק ב-NBA. אני בסך הכל רוצה להשלים את הפרק האחרון בסיפור שלי, זה הכל". אפילו שנתיים אחר כך, כשהיה ברור שמצבו הידרדר והשמועות על כך שהוא מתגורר ברחוב התפשטו, אימו הצהירה ש"הוא עדיין רוצה לחזור ל-NBA" והודתה ש"זה מה שמחזיק אותו בחיים".
אבל הזמן עבר, השנים חלפו, ובצדק או שלא, הצ'אנס לא הגיע. לא פלא שבאחת האפיזודות הנפשיות שלו בשנים האחרונות, נשאל על ידי עובר אורח האם הוא אכן דלונטה ווסט והשיב: "פעם הייתי דלונטה ווסט, אבל אני כבר לא חי את החיים האלה יותר. אני לא אותו אחד".
עוד בוואלה! ספורט
זה עצוב, אבל לא מאוד מפתיע. כי הצניחה החופשית של שחקני NBA אחרי הפרישה היא מן המפורסמות. ב-2009 ה-NBA הזדעזעה בעקבות תחקיר של "ספורטס אילוסטרייטד" שגילה כי לא פחות מ-60 אחוז משחקני ה-NBA מתרוששים בטווח של חמש שנים מיום תליית הנעליים. מאז עברה הליגה כברת דרך - היא מציעה לשחקני עבר פנסיה נדיבה, הדרכה מקצועית, אפילו ליווי נפשי. ובכל זאת, האחריות המוגברת בקושי מניבה תוצאות, וככל הידוע כיום אין שיפור במספרים.
במובן הזה ווסט הוא עוד הערת אגב של הסטטיסטיקה. ההידרדרות שלו היתה מהירה וחדה - 16 מיליוני הדולרים שהרוויח במהלך הקריירה התפיידו תוך פחות משנה מרגע הפרישה הכפויה, האחוזה שקנה במרילנד עוקלה ונמכרה במחיר הפסד, וכך גם ביתו השני והצנוע יותר. בלי הכדורסל, החיים נעשו קשים יותר ויותר. כשהזמין את בת זוגו הנוכחית הביתה בפעם הראשונה, הרתיח לה מים למקלחת על הכיריים. כשהציע לה נישואים, ענד לה טבעת מאולתרת מחתיכת עץ ישנה. "זה כל מה שיש לי", אמר לה.
אלוהים והוא יודעים כמה חזק היה צריך להיות כדי לשרוד שמונה שנים, 432 משחקים וארבע קבוצות ב-NBA. יחידי סגולה צולחים את נסיבות החיים שלתוכם גדל ושוברים את תקרת הזכוכית כפי שעשה. אבל אחרי הפרישה הצד השביר והחלש השתלט.
זה עצוב, אבל לא מאוד מפתיע. כי בניגוד לסיפורי האפי אנד של שחקני NBA אחרים עם ילדות עשוקה וצלקות נפשיות, ווסט אף פעם לא באמת היה מוכן להיות מטופל. מטה וורלד פיס, שחקן עם נסיבות חיים לא זהות אבל דומות, זכור כמי שבנאום האליפות שלו הודה בראש ובראשונה לפסיכיאטר שליווה אותו. לעומתו, ווסט אף פעם לא באמת הצליח להיעזר באנשי מקצוע.
לפני ארבע שנים, בראיון ל"בליצ'ר ריפורט", סיפר שהפסיק לקחת את הכדורים שניתנו לו והפסיק לבקר אצל פסיכיאטר, משום שהאמין שעדיף לו בלעדיהם. ייתכן שממילא הטיפול נידון לכישלון, משום שווסט פקפק אפילו באבחנה הפסיכיאטרית שהוא סובל מהפרעה נפשית דו קוטבית.
"אני מאני-דפרסיבי כמו כל אחד אחר בעולם. כשקורה משהו עצוב, אני עצוב. כשקורה משהו שמח, אני שמח. כולנו בנויים אותו דבר", אמר ל"וושינגטון פוסט".
זה עצוב, אבל לא מאוד מפתיע. כי דלונטה ווסט סירב לקבל עזרה של ממש לאורך השנים. בשנים האחרונות ה-NBA נרתמה למשימה להציל את חייו: בוסטון העסיקה אותו במשך זמן מה כסקאוט, אולם קטעה זאת אחרי שלא עמד במטלות; דאלאס ומארק קיובן סייעו לו כלכלית במשך זמן רב, וכך גם ארגון השחקנים ב-NBA שעל פי דיווחים העביר לו תשלום חודשי של אלפי דולרים עד לאחרונה;
"כל שנותר מבחינתנו הוא לקוות שדלונטה ירצה לקבל עזרה", כתב אמש חברו הטוב מימי הקולג' ג'מיר נלסון, "ולהתפלל".