לארי דייויד שם לב למשהו שכמעט אף אחד אחר לא ראה.
כזה הוא דייויד. אנשים שטובים במה שהם עושים יודעים לקחת חומר וליצוק אותו לתבנית המוכחת, המוכרת, העובדת. דייויד לא רק טוב במה שהוא עושה, הוא גאון. והגאונים האמיתיים הם אלה שלא מסתכלים על התבנית ולא מנסים לחקות את מה שעובד אלא יוצרים משהו שונה לגמרי, מגדירים מחדש את החוקים והגבולות. זה מה שלארי דייויד עשה ביחד עם ג'רי סיינפלד ואחר כך עם "תרגיע" - אלו לא היו סתם קונספטים שעבדו אלא סדרות ששינו את התחום. השבוע סיפר דייויד שהתקשר לג'נרל מנג'ר של ניו יורק ג'טס לפני הדראפט של 2018 והפציר בו לקחת את הקוורטרבק למאר ג'קסון. חזק, ענק, מהיר בצורה פסיכית, זוכה ההייסמן ב-2016 — אבל לא הקוורטרבק הטיפוסי אליו אנחנו רגילים. דייויד סיפר שהג'נרל מנג'ר בערך צחק עליו, והג'טס ניצלו את הבחירה השלישית כדי לגייס את סאם דרנולד, אחד מארבעה קוורטרבקים שהלכו לפני ג'קסון. בולטימור הימרה על הטאלנט ממכללת לואיוויל רק בבחירה ה-32, האחרונה בסיבוב הראשון, אחרי שדילגה עליו בעצמה שבע בחירות קודם לכן.
הפלא החל לשחק בעונה שעברה, בתחילה כגיבוי, ומיד תויג כקוורטרבק-רץ, תואם מייקל ויק, אחד שיכול לעשות הכול עם הרגליים - וכפועל יוצא כנראה שלא יכול לעשות יותר מדי עם הידיים. מספריו באוויר היו מביכים למדי, הן בכמות המסירות והן בהשלכותיהן, וכל הסטיגמות רק חיזקו עצמן. היו כאלה, כולל מומחים של ממש, שטענו שהילד אתלטי בצורה בלתי רגילה — אבל הוא לא קוורטרבק. שוב, תבניות. לטענתם, ג'קסון הפריק (מסגרת שרירים של 96 ק"ג על 1.88 ס"מ) המהיר (חוצה את קו ההתנגשות ב-22 קמ"ש - אין מהיר ממנו) צריך לנצל את נתוניו כדי להיות תופס, או רץ. הם לא הצליחו לראות מעבר למה שהם הכירו. הם לא קלטו שמתחת לעיניים יש זן חדש - בלתי ניתן לתיוג.
הנה, תראו בעצמכם:
האמת, אפשר לצחוק על הפרשנים הטועים אבל קשה להאשים אותם. משהו כמו ג'קסון באמת שלא נראה במחוזותיהם - בליגה שנחלקת לשתי אפשרויות תקיפה, מסירה וריצה, לא נולד האדם שיהיה כל כך טוב בשתיהן, שמדבר את שתי השפות בצורה כה שוטפת, כל החלטה גוגל-טרנסלייט. כי אחרי שבולטימור שינתה בקיץ את כל התבניות ההתקפיות שלה ובנתה את הקבוצה בצלמו של ג'קסון, נוצרה מפלצת; נוצר MVP חדש ששבר את שיא היארדים בריצה (1,206 יארד, רק חמישה רצים מעליו!) ועל הדרך כבש את פסגת הטאצ'דאונים במסירה (36); נוצרה עונה מהגדולות שראינו, מאזן של 2-14 ויתרון ביתיות עד הסופרבול.
כי איך אפשר לעצור משהו שלא היה קיים עד כה? בנוסף ליכולות המולדות של ג'קסון, בולטימור העמידה לפניו את קו ההתקפה הכי טוב בליגה. קו התקפה שהיה מוציא כל קוורטרבק יותר טוב ממה שהוא, אז במקרה של למאר - זה על סף הלא-הוגן (לא הוגנת גם העובדה שמהצד השני של ההתקפה הנפיצה הזו עומדת אחת ההגנות הקשוחות במשחק). גם ג'קסון מבין את ערכם של שומרי ראשו ולמרות משכורת צנועה-יחסית של רוקי, תגמל ג'קסון את כל חבריו לקו בשעוני רולקס. הם אהבו אותו מאוד, עוד לפני.
אפילו בבולטימור הודו שג'קסון הוא כמו דמות שילדים יוצרים בפלייסטיישן - מעלים את התכונות עד לרף המקסימלי. עם שלושה משחקים שונים של חמישה טאצד'אונים באוויר ג'קסון הוכיח שיכולת המסירה שלו בהחלט עומדת בתקן. לכל אלה שתייגו אותו כ"קוורטרבק-ריצה" א-לה ויק, ענה בכתבה לטיימס: "אני שונא לרוץ, אני עושה את זה רק כשאני חייב. אני מעדיף למסור לטאצ'דאונים מאשר להשיג אותם על הקרקע". מישהו ששונא משהו שהוא הכי טוב בו, בהיסטוריה - זה פייר, הדבר הזה?
לפני ארבעה ימים חגג יום-הולדת 23, וכולם כבר בטוחים שהרייבנס הולכים לרוץ איתו יד ביד במשך שנים רבות. בכתבה ב"דה רינגר" תיאר העיתונאי קווין קלארק את תסכולו של מאמן תיכון וילג' אקדמי דון האנה, שסיפר איך בעקבות חוסר היכולת לעצור את ג'קסון החל לפקפק ביכולותיו כמאמן פוטבול ובחשיבות התפקיד. 'אם יש משהו שאין לי פתרון אליו, מה אני שווה?'. רק כשראה מה ג'קסון עושה ליריביו בקולג' החל להרגיש קצת יותר טוב עם עצמו, וכשראה שגם למקצוענים אין באמת פתרון לסנסציה מפומפאנו ביץ', פלורידה, אמר: "היי, אולי אני יכול לאמן ב-NFL - עצרתי את ג'קסון בדיוק כו שהם עוצרים אותו". כלומר, לא עוצרים אותו.
העיתונאי קלארק דיבר עם אנשים רבים בארגון ואלו חלקו במעט את סודות העונה. ההתקפה של בולטימור מסתמכת על המון הטעיות שגורמות להגנה לחשוב, בעיקר על האופציה הלא נכונה. בניגוד לכל מני קבוצות שמשקרות לגבי תחום אחד של התקפה כדי לפתח את התחום השני - רצות הרבה כדי למסור, ולהפך - הרייבנס לא צריכים לשקר אף פעם. באמת שכל מהלך הוא אופציה, ואופציה מפחידה.
עד כה היחידים שמפסידים באמת אלו השחקנים שרצים לידו וחוסמים לו. לרוב הם צריכים להתחבר לטוויטר אחרי משחקים כדי לראות מה עשה הילד, חלקם נחשפים לגאונות לראשונה רק באסיפת הווידאו שאחרי. וכל זה רק עונה לאחר שנת הקסם של פטריק מהומס - השניים צפויים להיפגש בגמר ה-AFC, אם שניהם יגיעו, ולשחזר את קרב הענקים מהעונה הסדירה בו ניצחה קנזס סיטי.
אבל עוד קודם עומדים משביתי השמחות מטנסי והמאמן הצעיר מייק ורייבל, שבשבוע שעבר גמר אולי את שושלת ניו אינגלנד עם הגנה נהדרת, משחק ריצה משובח וניצחון מרשים. את טום בריידי הוא הצליח לפצח אבל ג'קסון זה כבר סרט אחר לגמרי. באימונים השבוע השתמש ורייבל בקוורטרבק הפותח שהפך מחליף, מרקוס מאריוטה, כתואם ג'קסון. בקנזס סיטי השתמשו במגני הפינה המהירים שיגלמו את דמותו באימונים. בפיטסבורג החתימו שחקן אימונים שזו כל מטרתו - להיות למאר ג'קסון. אבל גם ורייבל נאלץ להודות - הדרך היחידה באמצעותה נוכל לעצור אותו היא אם נקשור את השרוכים שלו האחד לשני.
בבולטימור ציינו תכונה אחת של ג'קסון שיותר עוצמתית מיכולתו למסור ולרוץ - הרצון לנצח, התשוקה לטבעת. בשיחה שתועדה על הקווים במהלך ניצחון בסינסינטי ניגש אליו המאמן ג'ים הארבו.
"רוב הקוורטרבקים דואגים לגבי הסטטיסטיקה שלהם", פתח המאמן.
"אני דואג לגבי הקבוצה שלי, קואץ'", ענה ג'קסון.
"זו הסיבה שהם אוהבים אותך", השיב הארבו. "… גם אני אוהב את איך שאתה משחק, כל מה שאתה עושה זה לתקוף".
"זה כל מה שאני יודע".
"שינית את המשחק", החמיא המאמן. "אתה יודע כמה ילדים קטנים ילבשו את חולצה מספר 8 בשנים הקרובות?"
"אני לא יכול לחכות כדי לראות את זה… כשאגדל", ענה, והוסיף: "אבל עכשיו אני חייב להגיע לסופרבול".
"נכון", ענה המאמן, "בוא נתחיל מזה".
המסע מתחיל הלילה. איך ייגמר, לא ידוע. אנחנו מזכירים לכם - זה משהו שאף פעם לא ראינו.