ביום שחור רואים את שמשון: התקדים שצריך להטריד את בני יהודה

לאוהדים התמיד-לא-מרוצים יש חלק גדול במצב, אבל לבעלים חייבת להיות אחריות וטיעונים כמו "כדורגל זה ביזנס" או "את מי תביאו במקומו" לא יכולים לשמש שוט כנגד מועדון שקיים 83 שנה. כמו שזה נראה כרגע, בני יהודה מסתכנת בגורל של היריבה המיתולוגית שמשון תל אביב

צילום: יניב זוהר, עריכה: שאול אדם

בווידאו: אימון הבכורה של יוסי אבוקסיס בהפועל באר שבע

לפעמים ההיסטוריה נכתבת לנגד עינינו. רק ביום שני האחרון נפל דבר. הרי שנים ידברו על המשחק בין מכבי חיפה למכבי תל אביב, הוא יפגוש כל משבצת ריקה ב-5+ Gold. רק שגדול ככל שיהיה, העימות העצום הזה ייחקק בתודעה כאירוע אחד. אולי פיקנטי וגדול, אבל חסר משמעות בראייה ארוכת-טווח.

כי המהלכים הגדולים באמת נרקמים לאט, בשקט, מפעפעים מתחת לפני השטח עד שהם מתפרצים. למשל, תהליך המחיקה של בני יהודה, מועדון שקיים כבר 83 שנים, חלקן הגדול בליגה הבכירה בישראל. רכבת ההרס יצאה לדרך, נהג הקטר שלה הוא ברק אברמוב, והשאלה כעת היא האם תהיה תחנה שהוא יחליט לעצור בה כדי למנוע ממנה לרדת מהפסים.

טוב לדעת (תוכן מקודם)

איסטנבול פתוחה - זה הזמן לפתרון טבעי וקבוע להתקרחות גברית

חברת איילת גייר
לכתבה המלאה
אפשר להתלונן על אלה שלא באים, אבל מה עם המחויבות כלפי אלה שכן? (צילום: קובי אליהו)

1989/90 הייתה השנה הגדולה בתולדות בני יהודה. משה סיני הנהיג את הקבוצה שהביאה את האליפות היחידה אי פעם לשכונת התקווה. באותה עונה קרה אירוע משמעותי לא פחות: שמשון תל אביב ירדה מהלאומית (היום ליגת העל) לליגה הארצית. להוציא את 1974 שבה נשרה לליגת המשנה וחזרה מיד, מ-1960 הייתה שמשון חלק בלתי נפרד מהליגה הבכירה. המשחק הזכור האחרון שלה היה ההפסד להפועל כפר סבא בגמר גביע המדינה אחרי שהירידה כבר הובטחה. אחר כך נעלמו עקבותיה.

ההקשר ההיסטורי בין בני יהודה לשמשון תל אביב הרבה יותר מסימבולי. המשחק בין שתי הקבוצות הללו כונה "דרבי הפרברים", מונח שקעקע את קיומה של תל אביב השנייה. יש מכבי, יש הפועל ויש את מכבי יפו וקבוצות השכונות. כבר אז, בתחילת שנות ה-90, לא היה מקום בלאומית לשתי קבוצות כאלה. בני יהודה עוד צלחה את העידן החדש בזכות האחים סולמי, אבל שמשון לא שרדה. הכוכבים הגדולים פרשו ותור הבעלות הפרטית דחק את הקבוצה, שהסתייעה כלכלית בעירייה, לשוליים. בתנאים שנוצרו לא היה לה סיכוי.

נוף קבוע בליגה הלאומית. שמשון תל אביב בשנות ה-70. מימין: יעקב בוזגלו מהפועל ירושלים (צילום: אריה קנפר, מתוך הספר "מחצית ראשונה" בעריכת אורי שרצקי וברני ארדוב)

לבני יהודה, להבדיל משמשון של אז, יש גרעין אוהדים גדול, יחסית, שחושב שמגיע לו יותר טוב. הנתון "12 אלף אוהדים בגמר הגביע" הוזכר לאחרונה הרבה פעמים, לטוב ולרע. הוא ממחיש את הפוטנציאל, אבל באותה נשימה גם דואג להזכיר שהממוצע במשחקי הבית בעונה שעברה עמד על כ-3,000 צופים.

יכול לבוא כל בעלים ובפרט אברמוב ולומר שאם הקהל לא מגיע, אין טעם לשים כסף. יש גם שיעלו את השאלה הקבועה: מי יבוא במקומו? שני אלה טיעונים לגיטימיים ונכונים. הביקורת על האוהדים של בני יהודה צריכה להיאמר - אם אתם רוצים למחות בזמנים קשים, תבואו בהמוניכם בזמנים טובים ובעיקר תתאימו ציפיות, הקבוצה שלכם הרי לא תתמודד, כנראה, בעשורים הקרובים על אליפות. ועם כל הנאמר, לא ממש הוגן להניף אני שני השוטים הללו מול עיני המועדון. לבעלים של קבוצת כדורגל, ואייל סגל הוא דוגמה טובה, חייב להיות איזשהו דרייב מעבר לכסף. כדורגל הוא קודם כל עסק, אבל הוא לא רק עסק. צריכה להיות מחויבות כלפי אלה שכן באים וכלפי המועדון ומורשתו. אצל אברמוב המחויבות הזאת לא קיימת.

לא ממש צריך לרחם על אברמוב, וככלל על אף בעלים בליגת העל. הם לא עושים את מה שהם עושים לשם שמיים. אברמוב מינף היטב את עסקיו בהיותו בעלי בני יהודה, ועם זה אין שום בעיה. אם זה מותר ליעקב שחר זה מותר גם לו. ההבדל הוא בגישה: לשחר, גם בימים הכי קשים, אכפת. אברמוב פשוט ציני. הוא לא הבעלים של בני יהודה, היא כלי המשחק שלו, וגם אם לא הוא המציא את השיטה, עדיין מותר ואפילו צריך להוקיע את זה.

הטיעון של "מי יבוא במקומו" נכון, ועדיין - לא צריך להשתמש בו כשוט מול עיני המועדון. אברמוב (צילום: קובי אליהו)

כשמכבי תל אביב שחררה את סלבישה יוקאנוביץ' היא קיבלה פיצוי כספי מפולהאם. גם מיטש גולדהאר הוא איש עסקים, הכיס שלו יותר עמוק מזה של אברמוב, הוא מביא שחקנים במיליוני דולרים והיציעים אצלו מלאים, ועדיין - הוא לא ייתן למאמן לחתוך באמצע העונה ללא תמורה. מדוע אברמוב כן? בואו נגיד ככה, אם זה אכן ביזנס ואתה מנסה להוציא עוד כמה גרושים, במיוחד כשהקהל לא מגיע, למה אבוקסיס מוצא את עצמו בבאר שבע בלי שהמועדון רואה על זה שקל?

מה שקורה כרגע בבני יהודה הוא לא פחות מאיום ממשי על עתיד המועדון. התקופות אולי השתנו, אבל במהות יש בתהליך שהזהובים עוברים את אותה רמת סיכון. גם לאוהדים בהתנהלות שלהם יש חלק בכך. בני יהודה היא הצפרדע שהוכנסה לסיר של מים קרים. בשלב זה הם פושרים, מתישהו הם עלולים לרתוח והצפרדע תמצא את עצמה נצלית בליגות הנמוכות בדרך לאבדון. בעבר היא כבר ירדה ליגה, אפילו ממש לא מזמן, אבל גם אם המדיניות בעידן דמאיו הייתה לקושש שקל לשקל, לפחות שם היה רצון להחזיק את הראש מעל המים. כשאין בעל בית אמיתי, אין משקיע אחר שמוכן לשים כסף על הקבוצה ואין מגרש ביתי, הקריסה נראית כמו עניין של זמן.

לכאורה אין לו מה להפסיד, מעשית המשימה שלו לא פשוטה. אלישע לוי (צילום: יוסי ציפקיס)

לסיום, הגיג קטן על המאמן החדש. אלישע לוי קיבל החלטה נכונה כשאמר כן לבני יהודה. בדיוק שנה חלפה מאז שפוטר ממכבי פתח תקווה, ולוי היה צריך להיכנס חזרה לתודעה. רק 14 קבוצות יש בליגת העל, עשרות מאמנים מחכים לקריאה. לוי קיבל אותה ואמר כן. מעטים המאמנים מחוסרי העבודה שהיו אומרים לא להצעה.

במחשבה ראשונה אפשר היה לומר גם שאין ללוי מה להפסיד, אבל הסיטואציה שאליה הוא נכנס מאוד לא בריאה. הקהל של בני יהודה איבד אמון באברמוב, ואף על פי שלוי לא אחראי לבניית הסגל, הוא עלול לגלות מהר מאוד את חוסר הסבלנות והאמון מופנה גם כלפיו. בני יהודה מרוחקת נקודה אחת מהמקום השישי. לוי, לפחות כרגע, צריך להסתכל ל-7 הנקודות שמפרידות בינו לבין הקו האדום.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully