הכל התחיל לפני כשבועיים, מהערת אגב של כריס וובר. אחר כך זלג לסיכום המחצית של צוות הפרשנים המורחב תרתי משמע של TNT, עם שאקיל ובארקלי בפרונט. הטענה המרכזית: השימוש שדאלאס עושה ב-221 הסנטימטרים של קריסטאפס פורזינגיס "גובל בפשע".
"הוא חייב להגיע להרבה יותר מצבי פוסט אפ. הם מעמידים אותו מחוץ לקשת משחק שלם, וזורקים לפח את יתרון הגובה שלו. זה אבסורד", יטען בארקלי. "המצב הזה לא הגיוני. תביא כבר את התחת שלך לפוסט אפ", יטעים שאק.
זמן קצר לאחר מכן, במסיבת העיתונאים לסיכום המשחק, הגיע תורו של ריק קרלייל לענות. המשפטים הבאים יהדהדו אצל חובבי ה-NBA במשך כמה ימים.
"הפוסט אפ הוא כבר פשוט מהלך לא טוב. זה לא מהלך טוב, גם לא עבור שחקן בגובה 2.21 מטר. זה לא יעיל. למען האמת, אנחנו כבר לא יוזמים מהלכי פוסט אפ לאף שחקן, והגיע הזמן שנוריד את זה מסדר היום: פורזינגיס לא צריך לקבל יותר כדורים עם הגב לסל. הוא פשוט לא. הסגנון הזה כבר פאסה, הוא נכחד. לא רק אצלנו, בכל הליגה. אנשים חייבים להבין - המשחק השתנה".
האמנם?
הטון תקיף, האמירות חדות וברורות, אבל למעשה אין הרבה חדש בציטוטים של קרלייל. זה שנים שהסנטר הקלאסי הולך ונעלם מנוף ה-NBA ומפנה את מקומו לשורה של פועלים שחורים עם תחום מומחיות אחד בלבד. אם הסנטרים של פעם היו הסיפור עצמו, היום הם הערת שוליים. פעם הם היו הציר שסביבו נעה הליגה, וכיום רובם פונקציונרים.
הפוסט אפ כשלעצמו היה אחד מסימני ההיכר שלהם. זהו אחד המהלכים העתיקים בכדורסל, והוא מייצג את אחת האקסיומות העתיקות בכדורסל: גובה הוא יתרון, בטח מתחת לסל, בטח עם הגב לסל. קארים עבדול ג'באר יצר משם את המהלך הקטלני בהיסטוריה. שאקיל אוניל והאקים אולג'וואן עשו משם קריירה.
גם במחוזות רחוקים היו שחקנים שמצאו שם את חלקת האלוהים הקטנה שלהם. זה אפילו לא היה כל כך מזמן. תשאלו את ביג סופו, שרק ב-2013 השמיד את הצבע של אירופה בדרך לגמר היורוליג עם מכבי תל אביב. לפעמים המהלך הקדום בוצע גם על ידי גארדים. תשאלו את פיני גרשון, שקיבל דובדבנים ואליפות בתחילת שנות ה-90' עם כדורסל הפוך: הגארדים באותיות, הגבוהים על הקשת.
ריק קרלייל היה מאמן כבר אז, וראה איך התרגיל הזה - על שלל גרסאותיו - גוסס לאט ובזהירות. "הוא כבר לא יעיל", אמר, וסביר להניח שהסתמך על הנתונים: מהלך פוסט ממוצע ב-NBA מניב פחות מנקודה אחת, ונחשב למהלך השני הכי פחות יעיל אחרי זריקה מחצי מרחק. היום יותר מאי פעם הכדורסל הוא משחק חד צדדי: משחקים אותו עם הפנים לסל, חלילה לא עם הגב, לא חשוב הגובה.
אל תפספס
דאלאס שלו עוד יחסית מתונה. הסמן הימני היא ברוקלין: באתר ה-NBA ספרו לה עד כה העונה 13 מהלכי פוסט אפ בלבד. 13 מהלכי פוסט ב-33 משחקים (!), 0.3% מהפוזשנים (!!). אבל זו רק חלק מהמגמה: על פי הסטטיסטיקה של חברת סינרג'י, פילדלפיה היא הקבוצה היחידה ב-NBA העונה שלמעלה מ-10 אחוזים מהפוזשנים שלה מסתיימים במהלך פוסט אפ. לשם השוואה, רק ב-2014 יותר מחצי ליגה עמדה על למעלה מ-10 אחוזים.
18 קבוצות בליגה מעמידות ממוצע מהלכי פוסט אפ של חמישה אחוזים ופחות - וב-2015 אף לא אחת ירדה כל כך נמוך. רק בשנה שעברה ירדו שמונה קבוצות מהרף הזה. בחישוב פשוט: הקבוצות שמתייחסות למהלכי פוסט אפ כמעט כמוקצה יותר מהכפילו את עצמן בתוך פחות משנה.
המגמה לא פוסחת גם על הכדורסל שמחוץ לארצות הברית. ביורוליג, למשל, ניכרת ירידה חדה במהלכי פוסט אפ בשנים האחרונות. ככלל, קבוצות יורוליג נשענות פחות ופחות על מהלכי אחד על אחד, ובכללם מהלכי פוסט אפ. על פי חברת הסטטיסטיקה סינרג'י, ממוצע הנקודות ביורוליג כתוצאה ממצבי אחד על אחד עומד על 9.2 - המספר הנמוך ביותר בשנות ה-2000. מכבי תל אביב, אגב, היא חלק מהתופעה: רק 5.3 אחוזים מהנקודות שלו נוצרו ממהלכי פוסט אפ.
שחקנים שמרחב המחיה שלהם הוא עם הגב לסל באזור הצבע הפכו לחייזרים ממש. אחד מהם הוא גרג מונרו, שקולע בממוצע קצת פחות משמונה נקודות למשחק כתוצאה ממצבי פוסט אפ - יותר מהממוצע הכללי של 13 קבוצות במפעל. האחרון שהגיע למספרים דומים? לא אחר מאשר סופוקליס שחורציאניטיס, אי שם בעונת 2013/14.
המקרה הפרטי של פורזינגיס לא בהכרח מייצג. למשך תקופה קצרה בעונת 2017/18 הראה בניקס יכולות מעניינות מהפוסט, אבל בשאר הזמן המספרים שלו משם רחוקים מלהרשים. כשלוקחים בחשבון את היעילות ההתקפית ההיסטורית של דאלאס (נכון לאתמול היא קלעה 116.4 נקודות למשחק פר 100 פוזשנים, הנתון השני הכי גבוה מאז שהחלו למדוד אותו בליגה), קשה לטעון שהשימוש הנוכחי בפורזינגיס עושה לו או לקבוצה עוול. ב"דה רינגר" כבר הגדירו אותו כ"שוטינג גארד הגבוה בעולם", וזה לא רחוק מהמציאות.
אבל הדילמה מתחדדת כשמפעם לפעם ניתן לזהות שחקן עם פוטנציאל פוסט אפ לא מנוצל. האם רק יחידי סגולה יכולים לגרום למהלך המושמץ להיות מתגמל סטטיסטית? תלוי את מי שואלים.
"אני מסתכל על ה-NBA לפעמים, ולא מבין למה כולם כל כך מקובעים", רטן השבוע ג'ף ואן גנדי. "מהלכי פוסט יכולים להיות הרבה יותר יעילים ממה שמופיע בסטטיסטיקה. הם גורמים להגנה לזוז, הם עוזרים לקלעים להתפנות מחוץ לקשת, הם יוצרים זוויות מסירה אחרות. לא כל מהלך פוסט אפ צריך להוביל לזריקה של השחקן שמקבל את הכדור עם הגב לסל. גולדן סטייט עשתה את זה במשך שנים, וההתקפה שלה היתה די יעילה, לא? אבל השנה לא רואים את זה בכלל".
בדבר אחד ואן גנדי צודק בוודאות: ה-NBA היא ליגה של טרנדים, ונראה שאמנות החיקוי היא מנת חלקם של כל המאמנים, ללא יוצא מהכלל.
"כולנו (המאמנים, י.א) גונבים אחד מהשני. אף אחד מאיתנו לא עושה שום דבר חדשני. זו השורה התחתונה", טען גרג פופוביץ' השבוע. "אנחנו רק מסתכלים על משהו שמאמן אחר עשה כמו שצריך, ומעתיקים את זה. ובימינו כולנו חודרים וזורקים שלשות, וזה מאוד פשוט ומשעמם".
גם ב-NBA עדיין אפשר למצוא נווה מדבר. פילדלפיה עושה שימוש נרחב יחסית במהלכי פוסט אפ - למעלה מ-12 אחוזים מההתקפות, ליתר דיוק - ומצליחה לא רע. המטרה היא להזין את ג'ואל אמביד, שמקבל 7.9 כדורים למהלכי פוסט אפ בממוצע למשחק ומפיק מהן תועלת גבוהה, 1.14 נקודות למשחק. גם הספרס (עם למרכוס אולדריג') והלייקרס (עם דייויס ולברון) משתמשות במהלך המוכפש בתדירות גבוהה יחסית, אבל הם לא יותר מטיפה בים.
"אין לי שום בעיה להמשיך להיות היחיד שעושה את זה. אני שמח שאני מיוחד", אמר אמביד על כלי הנשק הנדיר שבידיו. עכשיו רק נותר לראות כמה רחוק אפשר להגיע איתו.