בכל פתיחת עונה של ה-NBA יש כמה הפתעות נעימות. חלקן נעלמות כשם שהופיעו, מקצתן ממשיכות להפתיע בגדול, רובן מתייצבות במקום טוב מהצפוי באמצע. השנה, ההפתעה הנעימה ביותר של פתיחת העונה זו פיניקס. לאחר קיץ מעורר סימני שאלה הייתה ציפייה שיהיה שיפור קל אצל הסאנס, אך לא כזה שיכול לאפשר לקבוצה הצעירה להתחרות במערב העמוס. שבועיים וחצי לתוך העונה, האפשרות שפיניקס תתמודד ברצינות על מקום בפלייאוף נראית הרבה יותר הגיונית.
ישנם כמה סימנים לכך שהפתיחה של פיניקס עם מאזן חיובי של 3:5 אינה מקרית. ההפסד במשחק האחרון למיאמי היה הראשון של הסאנס בהפרש של יותר מנקודה, וגם לאחר ההפסד הנט רייטינג שלה הוא החמישי בליגה. חמישה משמונת המשחקים היו מול חמש מהקבוצות היותר טובות בליגה, פיניקס כבר השיגה ניצחונות מרשימים מאוד על הקליפרס (עם קוואי לאונרד) ועל פילדלפיה (בלי ג'ואל אמביד). מאז המשחק הראשון פיניקס משחקת ללא דיאנדרה אייטון, הסנטר שנבחר ראשון לפני שנה, אמור היה להיות כוכב המשנה של הקבוצה והושעה ל-25 משחקים בעקבות שימוש בחומרים אסורים, מה שאומר שבמהלך העונה יצטרף לסגל עוד כוח משמעותי מאוד. יש גם כמה חריגות סטטיסטיות שסביר שיתיישרו: דווין בוקר קולע באחוזים מטורפים מכל הטווחים, ארון ביינס קולע שתי שלשות למשחק ב-47.1 אחוזים, אבל רבים משחקני המשנה קולעים באחוזים רעים מאוד שכנראה יתיישרו למעלה בהמשך.
הכוכב
דווין בוקר חגג 23 לפני שבוע, הוא התחיל את העונה החמישית שלו בליגה ומאז העונה השנייה הוא קולע יותר מ-20 נקודות למשחק. במהלך השנים הוא שיפר במעט את היעילות שלו כסקורר ובהרבה את יכולת ניהול המשחק שלו (נקודת המוצא הייתה נמוכה מאוד), אך עדיין נותרה לו תדמית של סקורר לא יעיל של קבוצות קטנות. היה משהו לא הוגן בתדמית הזו, כי הוא לא קיבל הזדמנות רצינית להוביל קבוצה עם שחקני NBA לגיטימיים, בטח לא בשנתיים האחרונות, בהן הוא ביצע קפיצת מדרגה.
הכותרת הראשית של פתיחת העונה של הסאנס היא שבוקר נראה עכשיו כמו פרנצ'ייז פלייר בהתהוות. הוא סוף סוף קיבל צוות מסייע שמתאים לו, כולל פליימייקר אמיתי בדמות ריקי רוביו, והוא יכול להתפנות להוביל קבוצה בדרך שלו. בוקר מאפשר למשחק ההתקפה של פיניקס לזרום, נעזר בשטף ההתקפי כדי להגיע לזריקות נוחות מהרגיל עבורו ומשתלט על משחקים רק כשזה באמת מתאים לו. היכולות ההתקפיות שלו מגוונות מאוד: הוא קלע שלשות מצוין מעמידה, מתנועה ומכדרור, יודע להשתחרר לקליעה מחצי מרחק, חודר נהדר עם שתי ידיים מצוינות, מסיים טוב בצבע, מוריד שחקנים פחות חזקים לפוסט, יודע לזהות את השחקן הפנוי ולמשוך את ההגנה אליו כדי לפנות שחקנים. הוא כמעט לא לוקח זריקות רעות השנה, מה שבא לידי ביטוי באחוזים נפלאים: הוא קולע בינתיים 25.6 נקודות למשחק ב-52.9 אחוזים מהשדה, 2.6 שלשות למשחק ב-50 אחוזים ו-4.9 זריקות עונשין ב-92.3 אחוזים. אלה לא אחוזים שהגיוני לשמור עליהם לאורך עונה, אך אם פרופיל הזריקות שלו ימשיך להיות כל כך מוצלח אולי הירידה לא תהיה גדולה במיוחד.
סוגיית התדמית מול המציאות בולטת מאוד בצד השני של הפרקט. בוקר נחשב לשחקן הגנה חלש מאוד, אך לטעמי התדמית הזאת לא נכונה כבר מהעונה השנייה שלו. השנה כבר ניתן להכריז עליו כשחקן הגנה טוב. יש לו חושים הגנתיים טובים שעוזרים לו להיות ממוקם נכון כמעט כל הזמן, עבודת הרגליים שלו טובה כך שקשה לעבור אותו, הוא נהנה לקבל שחקנים פיזיים ממנו בחילופים ולהקשות עליהם. הוא כנראה לא יהיה סטופר של ממש, אבל הוא שחקן הגנה טוב מהממוצע שלא ייצור בעיות למאמנים שלו בתחום. יש הרבה מאוד סקוררים שזה לא המצב אצלם.
הצוות המסייע והסגנון ההתקפי
ג'יימס ג'ונס, הג'נרל מנג'ר של פיניקס, החליף כמעט את כל הסגל שסביב בוקר ואייטון. ברוטציה הנוכחית, רק בוקר ושחקן השנה השנייה מיקל ברידג'ס היו בקבוצה גם בפתיחת העונה שעברה. מבין שלל השחקנים שג'ונס הביא, שלושה התבררו כמתאימים במיוחד והפכו לשחקני מפתח בהצלחה המוקדמת השנה. אחד מהם - קלי אוברה, הוא הברקה של ג'ונס. הוא הביא אותו מוושינגטון במהלך העונה שעברה במחיר מציאה וקיבל שחקן כנף משלים צעיר ואיכותי. אוברה הוא מלקט שאריות מקצועי שאוהב לנוע ללא כדור ולקחת את מה שההגנה נותנת. בהגנה נראה שתפקיד הסטופר הבכיר קצת גדול עליו מול סקוררים איכותיים, הוא נוטה להיתקע בחסימות ולהתקשות מול שחקנים פיזיים, אבל הוא בהחלט שומר טוב עם פוטנציאל גדילה.
שני הנוספים - רוביו וביינס, הם וותיקים שקבוצה בבנייה לא אמורה להביא. אבל השניים האלה מדגימים את המשמעות של שחקנים שיודעים לנצח משחקים בקבוצה שלא ידעה לעשות את זה לפניהם. הם לא רק היו שחקני רוטציה בקבוצות שעברו סיבובים בפלייאוף בשנים האחרונות, הקיץ הם נפגשו גם באליפות העולם, במשחק הנפלא בין ספרד לאוסטרליה שניתן לקרוא לו הגמר האמיתי של האליפות. בוקר, שזכה לביקורת על כך שוויתר על קמפיין הנבחרת בקיץ, יכול ללמוד מהשניים האלה משהו על החשיבות של לקחת חלק במשחקים מכריעים, מה שעוד לא קרה לו בקריירת ה-NBA שלו.
בעוד שרוביו הגיע על תקן שחקן משמעותי, ביינס, שבעוד חודש יהיה בן 33, נקלע לסיטואציה בעקבות ההשעיה של אייטון. הוא היה ידוע כשחקן קשוח במיוחד שמספק חסימות נהדרות בפיק נ' רול ויודע לנצל את הגודל שלו כדי להפגין נוכחות בצבע בשני הצדדים. ההפתעה היא הקליעה שלו מבחוץ. הוא כבר לא מהסנטרים שמסוגלים לקלוע שלשה מדי פעם אלא נראה כמו מומחה שלשות לכל דבר. הוא עוד לא ברוק לופז, סגנון הזריקה שלו משונה והוא זקוק לזמן כדי לעלות לקליעה, אבל הוא זורק עם ביטחון וקולע באחוזים נפלאים. היכולת שלו להתגלגל החוצה מבלבלת הגנות והופכת לנשק התקפי משמעותי של הסאנס. התיאום שלו עם רוביו טוב במיוחד.
ביינס מספק למאמן מונטי וויליאמס חמישייה של קלעי שלשות, ובעצם כל הרוטציה מורכבת משחקנים שזורקים מבחוץ. זה מאפשר לוויליאמס לבנות התקפה שמבוססת על ריווח מקסימלי, מה שמותיר פתח גם לחדירות עם הכדור וגם לתנועה בלעדיו. בסגל יש איזון נהדר בין מוסרים, חודרים ושחקנים שמומחים בתנועה ללא כדור, כמעט כולם יודעים לעשות קצת מהכל. בהתאם, משחק ההתקפה של הסאנס הוא מהמורכבים יותר בליגה. אין כמעט פיק נ' רול פשוט, בדרך כלל מוביל הכדור מקבל חסימה משני הצדדים ומשם מפתח מהלך משולש, כאשר במקביל יש הרבה תנועה וחסימות רחוק מהכדור. השחקנים משחקים עם ביטחון בשיטה, מוותרים על זריקות בינוניות כדי להגיע לזריקות טובות, מה שבדרך כלל קורה.
הנתון הסטטיסטי המעניין ביותר בפתיחת העונה של פיניקס הוא שהיא מובילה את הליגה בקטגוריית אחוז הסלים מאסיסטים עם 66.5 אחוזים מהסלים. זו קטגוריה שהייתה רשומה על שם גולדן סטייט בשנים האחרונות, וגם שאר הקבוצות שהתאפיינו בכך היו איכותיות. בחמש השנים האחרונות היו 12 קבוצות שסיימו את העונה עם יותר מ-65 אחוז של סלים מאסיסטים, כל ה-12 ניצחו לפחות 48 משחקים. בטווח הארוך, הסגנון שוויליאמס מתווה בפיניקס זה סגנון שמביא ניצחונות.
סימני השאלה ומבט לעתיד
הבעיה המרכזית של פיניקס כרגע היא שמעבר לארבעת השחקנים הבכירים יש בעיקר שחקנים לא מלוטשים מספיק. דריו שאריץ', פרנק קמינסקי וטיילר ג'ונסון הם שחקנים מוכשרים ומגוונים שיכולים לעשות את ההבדל ביום נתון, אבל אף אחד מהם עוד לא גיבש לעצמו זהות ברורה כשחקן משלים בקבוצה מנצחת. הם מאוד לא עקביים גם ברמת קבלת ההחלטות וגם ברמת הביצוע. ג'בון קרטר, מיקל ברידג'ס וקאם ג'ונסון הם שחקני שנה ראשונה ושנייה שעדיין לא מתאימים לרוטציה קבועה של קבוצת פלייאוף פוטנציאלית. בעוד שלחמישייה הראשונה של פיניקס יש נט רייטינג נהדר של 13.8, רוב החמישיות שמבוססות על מחליפים מפסידות את הדקות שלהן. זה בלט במיוחד מול מיאמי העמוקה. על הספסל של מונטי וויליאמס לא הייתה תשובה לגוראן דראגיץ' כשהוא התחמם (דראגיץ' נראה בינתיים כמו המחליף הטוב ביותר בעולם שמחוץ לקליפרס).
סימן שאלה נוסף קשור דווקא לחזרה הצפויה של אייטון בעוד כחודש וחצי. הסנטר המוכשר מרוויח את לחמו בצבע, מה שישנה מאוד את סגנון ההתקפה ביחס לביינס שמתגלגל החוצה. לעומת ביינס המנוסה, אייטון עדיין נמצא בשלב ההתלמדות בקריירה, ובהחלט ייתכן שהחזרה שלו תחליש את הקבוצה. מצד שני, במשחק היחיד שהוא שיחק זה נראה נהדר (פיניקס ניצחה ב-29 הפרש את סקרמנטו) והוא יפתור חלק מבעיית העומק. יכול להיות שכשהוא יחזור קבוצות כבר יתחילו ללמוד טוב יותר את הסאנס (זה מה שקרה לסקרמנטו בחצי השני של העונה שעברה) והוא יספק ערך מוסף הכרחי. יהיה מעניין במיוחד לראות אם מונטי וויליאמס ינסה לשחק עם אייטון וביינס ביחד, לפחות לדקות קצרות. קשה לראות מישהו מהם מתמודד בהגנה עם שחקני חוץ, אבל יהיה קשה לוויליאמס להפוך את ביינס למחליף של 14 דקות לאור היכולת שהוא מגלה כרגע.
בכל מקרה, השאלה איך פיניקס תיראה בהמשך העונה והאם היא תגיע לפלייאוף זו לא השאלה הנכונה. גרף ההתקדמות של הסאנס מהיר מהצפוי, אך זה עדיין תחילתו של תהליך בנייה. לכן אין שום צורך לג'יימס ג'ונס לחפש עוד מחליף-שניים וותיקים, המטרה של העונה הזו היא לתת לקבוצה להתגבש, ובמקביל לקדם את הצעירים ולבחון מי מהם מתפתח לשחקן שימושי. אם שלושה מבין שאריץ', קמינסקי, טיילר ג'ונסון, קאם ג'ונסון, ברידג'ס וקרטר יתבררו כשחקני רוטציה לגיטימיים, זה יהיה ניצחון גדול לג'ונס.
השאלה הנכונה היא האם נבנית בפיניקס קבוצה עם עתיד מבטיח. הרושם הראשוני הוא שכן. בוקר נראה כמו כוכב אמיתי, החמישייה טובה ומאוזנת, הסגנון חכם, ההגנה סבירה, האווירה טובה, על הספסל יש מספיק פוטנציאל כדי להאמין שיתפתחו ממנו החוליות החסרות. בזמן שרוב קבוצות העתיד גם כך נמצאות במערב, נראה שצריך להוסיף גם את הסאנס לרשימה.