שריקות הבוז של אוהדי מכבי חיפה ב"משחק השלום" לעבר יוסי בניון זעזעו השבוע את חובבי הכדורגל והוגדרו כדבר "מביך" ו"מביש", אבל כמו שאמר בניון, "אין מה להתפלא, זה היה צפוי". ולא בגלל שאלה אוהדי מכבי חיפה, שלכאורה מסתמנים כבעייתיים במיוחד אחרי שכבר שרקו בוז לערן זהבי במדי הנבחרת; לא בגלל שאלה הם האוהדים במדינת ישראל, הקטנה והברברית, ומי כמו בניון ששיחק בחו"ל מכיר את הפערים וההבדלים ואת חוסר התרבות בישראל; אין מה להתפלא, כי מדובר באוהדי כדורגל. ואוהדי כדורגל, מה לעשות, נוטים להיות אנשים עם סף רגישות גבוה. הם מגיבים בעוצמות לכל מיני גירויים ספציפיים. הם נאמנים בצורה קיצונית, מחויבים בצורה קיצונית, וכפי שגילה בניון, לעולם לא שוכחים.
באופן אישי אילו הייתי אני אוהד מכבי חיפה במשחק הנ"ל לא הייתי שורק לבניון ולא מוחה ולא מקלל, אבל מצד שני אני גם לא מאלה שעומדים 90 דקות בלי חולצה מאחורי השער ומעודדים בלי הפסקה והולכים אחרי הקבוצה לכל מקום וסוחבים דגלים ואביזרים, וביציעי העמידה בארגנטינה דוהרים מטה במדרגות אחרי כל גול במראות מסחררים שהופכים את הכדורגל לזירת הספורט הכי לוהטת בעולם, עם אווירה כל כך ייחודית.
כלומר, הפנאטיות הזו של חובבי הכדורגל, שגרמה לכמה מאוהדי מכבי חיפה לסטות מהנורמה ולקלל שחקן במשחק ראווה, היא חלק ממה שגורם לכדורגל להיות המשחק הפופולרי שהוא. העוצמות האלה, של אצטדיון שלם שקופץ ושר. הרגשות האלה, של ספורטאי כובש שער במשחק ליגה ויוצא מגדרו, כורע על ברכיו וממרר בבכי. זו העובדה שדייגו מראדונה פגש השבוע כמאמן יריב את קבוצתו לשעבר, והאוהדים שלה עדיין התגודדו ברחובות כדי להודות על משהו שהוא עשה לפני 40 שנה. הפער בין זה לבין אירועי בניון הזכירו שאם תהיה גדול ואמיתי, תצליח להיכנס ללב של אוהדים ולא תוכל לצאת משם לעולם. מנגד אם תפגע להם בכבוד ותזלזל ברגשותיהם, הם לעולם לא יסלחו לך. זה לא נחמד?
בדיוק בגלל זה צריך להפריד בין הבוז המפורסם והלא לגיטימי לערן זהבי בחיפה ביום זריקת הסרט לבין המחאה האחרונה נגד בניון. האיבה לזהבי היא אך ורק בגלל שהוא כדורגלן טוב. היא רק בגלל שהוא מזוהה עם שנואת נפשם של אוהדי מכבי חיפה. היא רק בגלל שהוא כבש מולם יותר מדי שערים. היא הגיעה באמצע משחק רשמי, בעל משמעות, ופגעה בנבחרת. ובמשחק נבחרת, אתה תומך ביריבים.
כך היה, למשל, בתחילת המילניום, במשחק של ישראל מול אוסטריה (עם הגול המיתולוגי של הרצוג), כשישבתי במעלה שער 3 ברמת גן לצד אוהד אחר של מכבי תל אביב, בשעה ששמעון גרשון צעד לאטו מההגנה אל עבר רחבת היריב על מנת לבעוט את הפנדל לטובת ישראל. מההתרגשות וההתלהבות והציפייה נעמדתי על הכיסא וצעקתי "יאללה שמעון אתה גדול, תן גול!", ובתגובה נמשכתי באלימות בחזרה למטה על ידי ידידי המזועזע, שלא הבין איך אוהד צהוב יכול לתמוך בסמל אדום, גם אם באותו רגע קצר כולם בכחול לבן. מבחינתי הנבחרת באותו רגע הייתה קדושה, מבחינתו הייתי בוגד, ואם נבחן לעומק את שתי הגישות, הרי שבכל מקרה היה זה עימות בין שני פנאטים, שנסחפים אחר האירועים והנסיבות. כאמור, כדורגל.
בניון עבור אוהדי מכבי חיפה הוא לא עוד יריב ספורטיבי. אין טעם לפשפש ולנתח שוב את נסיבות הפרידה בין הצדדים, אבל עם התחושות אי אפשר להתווכח: מבחינת אוהדי חיפה הוא עזב בצורה בלתי נסלחת. הוא לקח אוהדים, רגישים ומחויבים, שמתייחסים לעסק ברצינות רבה, והותיר בהם צלקת. לכן הטענה לפיה היה "לא מכובד" לשרוק בוז במשחק ראווה שכזה קצת מפספסת את המטרה. ראשית, זה לא משחק עד כדי כך מכובד, בואו לא נפריז בחשיבותו, עם כל הכבוד ליומרות ה"שלום". בנוסף, גם ככה כל הנורמות בכדורגל הן מעוותות, כשרבבות אנשים שצורחים ומקללים זה דבר שבשגרה. הכל משוגע.
ולכן בסופו של דבר אירועי "משחק השלום" היוו תזכורת לעוצמת הרגש שהמשחק הזה מייצר. בימים בהם המשחק הופך לציני יותר ויותר, כשהכסף הוא חזות הכל, כששחקנים כבר לא מבחינים איזה סמל הם מנשקים, כשבכל קיץ חלון ההעברות מעורר יותר ויתר בחילה וה"ניימאריזם" משתלט, הגיע האירוע הזה, שאומנם היה גם צורם וחסר טעם, אבל לפחות הזכיר את הנאמנות הייחודית של אוהדי הכדורגל, את הציפיות האמיתיות שלהם מהשחקנים, ואת כוחו הסוחף של המשחק.