ב-22 באוקטובר, שנת 2005, הגיע רגע לו חיכו אוהדים רבים של מנצ'סטר סיטי זמן רב. במשחק מול ארסנל בדקה ה-85, המגן מיקה ריצ'רדס עלה להופעת הבכורה שלו בקבוצה, כשהוא בן 17 בלבד. רבות דובר על ריצ'רדס, שנחשב להבטחה גדולה, עוד בטרם רשם את משחקו הראשון בקבוצה הבוגרת, זאת לאחר ששיחק בכל הנבחרות הצעירות באנגליה.
ואמנם, אחרי פתיחה טובה של הקריירה, משהו נעצר ונראה היה שמדובר בשחקן אחר ממה שסברו תחילה. הקריירה דעכה ועל אף שרשם 179 הופעות במדי הסיטיזינס בעשר שנים במועדון, ריצ'רדס לא נחשב היה לכוכב גדול כפי שציפו שיהיה. אחרי עונת השאלה בפיורנטינה, הגיע המגן הימני לאסטון וילה ובשורותיה שיחק עד לתום העונה הנוכחית עד שבקיץ האחרון הודיע על פרישה מכדורגל בגיל 31 בלבד.
בטור מרתק שכתב ל-BBC, סיפר ריצ'רדס על הצדדים הפחות יפים בעולם הכדורגל: ההתמודדויות הקשות לאורך הדרך, הלחץ שמלווה אותך לאורך הקריירה, הציפיות הגבוהות שמאיימות להכשיל, האוהדים שתמיד רוצים יותר ועוד.
"אתה רודף בצע", "אתה לא מכבד את החולצה", "אתה וירוס שהורג את המועדון". "אלו פחות או יותר ההודעות שהיו מחכות לי בכל יום ברשתות החברתיות מאוהדים בחודשים האחרונים שלי באסטון וילה, וזה כואב", כתב ריצ'רדס בטורו. "אני תוהה אם הם היו כותבים עליי את הדברים האלו אם הם היו מכירים אותי או יודעים מהיכן הגעתי וכמה קשה עבדתי כדי להגיע לאן שהגעתי.
אבל כשאתה פצוע, במיוחד כשמדובר בפציעה ממושכת, אתה מגלה את המקומות האפלים ביותר של עולם הכדורגל. הייתי בודד במשך תקופה ארוכה מאוד ולא ידעתי איך לצאת מזה. עמוק בפנים, בחודשים האחרונים, ידעתי שזה נגמר. למעשה, מאז אוקטובר 2016 ועד ליום שבו הודעתי על פרישה, הייתי בסוג של הכחשה. בכל פעם שהגיע מאמן חדש לאסטון וילה, קיוויתי שהוא יתן לי את ההזדמנות לשחק, אבל ידעתי שזה לא באמת יכול לקרות, למרות שערכתי אימונים מלאים. אמנם הצלחתי לרוץ ולקפוץ, אך לא הצלחתי לסובב את ברך ימין, וזה רק הלך ונהיה גרוע יותר. לא משנה מה עשיתי, היא פשוט לא הסתובבה.
היו ימים באסטון וילה שהרגשתי כמו רוח רפאים. בהתחלה אמרו לי להגיע שלוש פעמים בשבוע, אחר כך פעמיים ולאחר מכן פעם אחת בלבד. ישבתי בבית וחיכיתי שרופא הקבוצה יסמס לי כשהוא זקוק לי. ברור לי שהצוות הרפואי עשה את הכול כדי לעזור לי, אבל זה גרם לי להתרכז ולהתכנס בתוך עצמי במשך זמן רב מדי. כל מה שרציתי לעשות הוא לחזור לשחק כדורגל, אך הפציעה בברך הייתה קשה מדי. האוהדים כבר התחילו לאבד סבלנות ואני התחלתי לחשוב שבמועדון לא באמת רוצים שאשאר.
תמיד ניסיתי להישאר חיובי ולהיות עם חיוך על הפנים, אך הייתי זקוק לעזרה. לא יודע אם סבלתי מדיכאון, אבל אני זוכר תקופה של כמה חודשים שהייתי עובד רק בחדר הכושר. באותה תקופה סטיב ברוס אמר לי שהוא דואג לי, אבל אמרתי לו שאני בסדר, למרות שלא הייתי.
אם לומר את האמת, ידעתי שהבעיות והפציעות יגרמו לי לפרוש עוד כשהייתי נער, למרות שאני לא באמת זוכר מתי הגיעה אותה פציעה בברך. אני חושב שסביב 2008, כשהייתי בן 19 ושיחקתי במנצ'סטר סיטי. חייתי את החלום אז, אהבתי כל דקה בתקופה ההיא. אחרי אחד המשחקים, זיהיתי נפיחות קלה בברך, אך למרות זאת המשכתי לשחק. כשזה התגבר, עברתי בדיקות והרופא אמר שלא מדובר בפציעה קשה ושיש לבצע ניתוח קטן.
עשיתי את הניתוח ונעדרתי מהמגרשים לארבעה חודשים בעקבותיו. אלא שמאז, במקום שמצב הברך ישתפר, הוא רק הלך ונהיה גרוע יותר, עד שבסופו של דבר היא הובילה אותי לפרישה. למרות אותה פציעה, בעונת 2011/12, הייתי המגן הפותח של מנצ'סטר סיטי. לצערי, נפגעתי שוב באותה הברך בעונה שלאחר מכן, ולאחר אותה פציעה כבר הבנתי שהיא חמורה אחרי שלא הצלחתי ליישר אותה.
ההמשך לא היה פשוט, אבל אז הגעתי לאסטון וילה כשטים שרווד החלטי להחתים אותי. הוא היה בחור מבריק וידע איך בדיוק אני צריך להתאמן. רציתי לשחק עבורו בכל משחק. אלא שאז הוא פוטר והגיע במקומו רמי גארד, שאמר לי שאם לא אבצע את מה שהוא מבקש באימונים, הוא לא יתן לי לשחק. אז אמרתי 'בסדר, אעשה זאת'. אני זוכר את אותו יום - רצנו במשך קילומטרים, סביב מכשולים וזה היה קשה מאוד. הייתי מאחור, כי היו לי כאבים בגב ובברך הפצועה. הוא החמיא לי, אבל בתוך תוכי ידעתי שגרמתי לעצמי לנזק.
ואכן, מאותו יום, הנפיחות בברך חזרה והרגשתי שאני מידרדר. לא היה לי מושג איך לעצור את זה. אני זוכר שאחרי משחק מול וולבס, בו שיחקתי 66 דקות, ירדתי עם כאבים לחדר ההלבשה וראיתי שהברך שלי במצב גרוע. למזלי, באסטון וילה הבינו את מצבי והציעו לי לעבור לקבוצה אחרת, אבל אף אחת אחרת לא הסכימה לשלם עבורי.
בסופו של דבר, לא ויתרו עליי עד שהגיע משחק הכנה בעונת 2017/18, בו מתחתי את שריר הירך כבר אחרי חמש דקות. אני חושב שמאותו הרגע, האמון בי אבד. אמרו לי בווילה שאני רץ בצורה מוזרה. למרות זאת, אף רופא לא אמר לי שאני צריך לפרוש, שהפציעות הכריעו. אמרו לי שהברך שלי במצב לא טוב, אך שיש שחקנים שהצליחו להתגבר על פציעות שכאלו ולשחק איתן. לא רציתי שהקריירה שלי תסתיים, והאמנתי לכך. הייתי צריך להבין שהברך שלי כבר לא תשוב להיות כפי שהייתה. הבנתי שהגיע הזמן לאתגר חדש.
עכשיו אני מסתכל על הכול מהצד. רק בגיל 31 אני מודע לכל היתרונות והחסרונות ככדורגלן. יכולתי לכתוב על כך שהייתי צריך לעשות דברים אחרת, אבל אם לומר את האמת אני גאה מאוד במה שעשיתי והשגתי לאורך הקריירה שלי. רשמתי 13 הופעות במדי נבחרת אנגליה, זכיתי באליפות באנגליה ובגביע ושיחקתי מאות משחקים במנצ'סטר סיטי.
אמנם השנים האחרונות היו קשות מאוד, אבל כשהודעתי על פרישה הרגשתי הקלה גדולה. כן, דברים היו יכולים להיות טובים יותר, אבל נתתי את הכול וזה משמח אותי. עכשיו אני נמצא במקום טוב בתור שחקן לשעבר ומרגיש בר מזל שיצא לי להיות מעורב במשחק הכדורגל".