מנוחת הלוחם

המוות ליווה אותו כבר כמה שנים, מסתתר מעבר לכל פינה, בכל תנועה שכבר לא הצליח לעשות, בכל מילה שכבר לא הצליח להגיד. אפשר לברוח מהמוות, אבל אי אפשר להסתתר ממנו. במקרה של פרננדו ריקסן, גם לברוח הוא כבר לא היה יכול. זה היה עניין של זמן, מנהרה בלי אור, ואולי האור היחיד שכן נצץ מפעם לפעם היה הידיעה שמתישהו, הוא כבר לא יצטרך לברוח. בראיון קורע לב ומעורר השראה כאחד שהעניק ל"גרדיאן" לפני כחצי שנה, נשאל מה דעתו על האנשים שמאמינים שבקרוב הסבל שלו ייגמר, שבקרוב הוא כבר יעלה למקום טוב יותר. "הם צודקים לגמרי", אמר.

לפני קצת פחות מחודשיים חגג את מה שיהיה יום הולדתו האחרון בעולם הזה, בהוספיס שבגלאזגו, לצד אשתו ובתו. החדר בו ציין 43 שנה בעולם הזה, בו בכה, בו כאב ובו בסופו של דבר גם ימות, היה מקושט וחגיגי. העוגה היתה בצורת כדורגל. בתמונה שפרסמה אשתו באינסטגרם, ניתן לראות ילדה ואמא מחייכות לצד אבא שמחייך רק מבפנים, אבא שיודע מה הולך להגיע, שכבר לא ממש מסוגל להרגיש שום דבר מלבד את המוות מתקרב.

ביום רביעי שעבר זה קרה. אין לדעת האם פרננדו ריקסן עלה למקום טוב יותר, אבל על דבר אחד כנראה שאין עוררין: נמוך יותר הוא כבר לא יכול היה לרדת.

המחלה שהרגה אותו חלק-חלק השכיחה את האדם שפעם היה - הכי רחוק שיש מהאדם החולה והשברירי בכיסא הגלגלים, שכבר לא מסוגל לעשות שום דבר בעצמו. עד ה-ALS שהתגלה ב-2013, פרננדו ריקסן היה ידוע כאדם וכשחקן פרוע, שחי כמו שהוא שיחק ושיחק כמו שהוא חי: עד הקצה. כילד העדיף דווקא סנוקר על כדורגל, אולם, כפי שכתב באוטוביוגרפיה שלו, "שמעתם פעם על חבורת נשים מתגודדת סביב שחקן סנוקר? לא. קיבלתי את ההחלטה הנכונה".

בנערותו פרננדו דווקא היה שקט, אבל זה לא בגלל שהנפש שלו היתה שקטה - זו בעיקר הסביבה שלא אפשרה לו להתנהל בפתיחות מלאה, שאילצה אותו לעטות על עצמו מסיכה. "פרננדו ריקסן שאנשים רואים, על המגרש ומחוצה לו, זה לא אני", אמר ל"סקוטלנד הראלד". "בניתי את הדמות הזאת לכל אורך שנות הכדורגל שלי, ומגיל צעיר מאוד. היא לא אני ומעולם לא היתה. תמיד הייתי ילד קטן מבפנים, לא היה לי את הביטחון שהעמדתי פנים שיש לי". לתקשורת ההולנדית הוסיף ואמר שכנער לא היתה לו ברירה אלא לדמות פני אדם חזק, "אחרת ידרכו עליך. אם תסתום את הפה, יקראו לך 'נקבה'. בעזרת ההתנהגות הקיצונית שלי ניסיתי להשיג כבוד, ובינתיים החומות סביבי הפכו גבוהות יותר. בסופו של דבר, אף אחד לא יכול היה להגיע אלי".

יותר מדי אלכוהול, יותר מדי סמים, יותר מדי סקס היו מעין סולם שאפשרו לו לטפס מעל החומות הללו מפעם לפעם, רק כדי לחזור חזרה. רק כששקע לתחתית הסכים להודות שמשהו לא בסדר - שמשהו תמיד לא היה בסדר, אבל אל התחתית נגיע בהמשך. קודם, הפסגה.

אף ששיחק במספר קבוצות נוספות, ותקופתו במועדון הפאר הסקוטי נמשכה שש שנים בלבד, פרננדו ריקסן לנצח יהיה מזוהה עם ריינג'רס, אליה הגיע בקיץ 2000 מאלקמאר. "ההשפלה הגדולה בחיי", לדבריו, הגיעה כבר במשחק הגדול הראשון שלו - הדרבי הלוהט מול סלטיק, שעבורו נמשך 20 דקות בלבד. עד כדי כך חלש היה, ומהספסל ראה את קבוצתו מובסת 6:2 בידי היריבה השנואה. "אני עדיין יכול לשמוע, לחוש את השריקות מהיציעים", כתב באוטוביוגרפיה שלו על הרגעים הללו, בהם ירד מכר הדשא ."כמגן ימני, הייתי צריך לעבור את כל המגרש כדי להגיע למנהרה. זה הרגיש כמו נצח".

אם הראה המגן-קשר ההולנדי ניצוצות בתחילת דרכו, היו אלה בעיקר ניצוצות של טירוף. לקראת סוף 2000 נכנס לספרי ההיסטוריה של הכדורגל הסקוטי, לאחר שהפך לשחקן הראשון אי פעם שמורחק על סמך צילומי טלוויזיה, ולא סתם מורחק - בעיטת קונג-פו פרועה בדארן יאנג הקנתה לו השעיה מחמישה משחקים. "הרגשתי שצריך לטפל בו", אמר לאחר מכן. למרות, וכנראה שבגלל תקריות כאלה ואחרות, האוהדים בגלאזגו התאהבו בשחקן הרכש שלהם. ריקסן לא היה גאון מתוסבך, ולא היה דיסוננס בין הדרך בה שיחק ובין הצורה בה התנהל מחוץ לדשא - הוא היה מחויב למטרה; הבעיה, בדרך כלל, היתה המטרה עצמה. "הוא יכול היה לעורר מהומה בבית ריק", אמר ל-BBC חברו לקבוצה בילי דודס. "הקהל היריב שנא אותו, אבל הוא אהב את זה, זה הניע אותו".

כדי לפרט את סך מעלליו באותן שנים יש צורך בכתבה שלמה, ולמרבה המזל יש כזו בנמצא - זו שכתב שגיב ברעם באתר זה ב-2013. בין היתר, ריקסן נהג בשכרות, התעמת עם שכן, דחף את יו"ר המועדון לבריכה, וגם כשזומן לנבחרת הולנד סירב להירגע. לאחר ניצחון 0:2 בבלארוס ב-2003 יצא למועדון חשפנות ומצא עצמו שיכור גם כשחזר למלון בתשע בבוקר, כמה דקות לפני שאוטובוס הנבחרת אמור היה לצאת לשדה התעופה. ריקסן פרץ את דלת החדר של רוד ואן ניסטלרוי בבעיטה ואז הבין שטעה בחדר, וטעה אפילו בקומה. היתה זו ההופעה ה-12 שלו בנבחרת הולנד - ומבחינת המאמן הלאומי דיק אדבוקאט (שאימן אותו גם את בריינג'רס ולאחר מכן בזיט), גם האחרונה.

"אם אני הייתי במקום דיק, הייתי עושה בדיוק את אותו הדבר", הודה - אבל רק לאחר שכבר תלה את הנעליים. בזמן אמת, כמעט אף תקרית לא גרמה לאסימונים של פרננדו ריקסן ליפול, ואולי הם כן נפלו, נפלו מסביבו כל הזמן, והוא פשוט היה שיכור מדי כדי להבחין בהם.

"כנראה שקצת הגזמתי עם האלכוהול, הסמים ונשים", הודה באוטוביוגרפיה שלו. באשתו הראשונה גרסיאלה (איתה הביא את בנו הראשון) בגד שוב ושוב, ולמשך תקופה מסוימת שמו היה מופיע במדורי רכילות יותר מאשר במדורי הספורט. בין היתר, דווח על רומן קצר עם הדוגמנית קייטי פרייס. פעם אחרת, סיפר, התעורר עירום בבית זר, לצד אישה שלא הכיר. כשהביט מהחלון, ראה את מגרש האימונים של ריינג'רס. במקרה ההוא, כמו במקרים רבים אחרים, הבעיה האמיתית היתה האלכוהול, ולא החיבה לנשים. "כשהתחלתי לשתות, המשכתי עד שהתמוטטתי על הרצפה", אמר ל"סקוטסמן" ב-2010. "הבעיה הכי גדולה שלי היתה שלא ידעתי להגיד לא. הרסתי הכל, כולל את הנישואים שלי". על הדרך, הרס גם את הקריירה שלו, או מה שיכול היה להיות ממנה: הוא היה שותה כמעט אחרי כל משחק, ממלא את עצמו באלכוהול ובכל זאת נותר ריק מבפנים.

לצד הצלחות מקצועיות גדולות - מינוי לקפטן, שבעה תארים קבוצתיים, בחירה לשחקן העונה ב-2004/05 - התקריות נמשכו, ולבסוף גבו של הגמל נשבר. זה קרה אחרי שהשתכר בטיסה של ריינג'רס בחזרה לסקוטלנד והתעמר באחת הדיילות. למאמנו החדש פול לה גואן נמאס והוא החליט על השעיה וזו, כנראה, היתה הסטירה שריקן היה צריך כדי להבין שיש לו בעיה, שהוא מכור וזקוק לעזרה. הוא אשפז את עצמו במחלקה השיקומית שהקים שחקן העבר טוני אדמס, ושסייעה בין היתר לשחקנים ושחקני עבר להתמודד עם התמכרויות כאלה ואחרות, ומשם גם הודה בפני התקשורת ההולנדית: "משקה אחד הוא יותר מדי ואלף אף פעם לא מספיקים. נמאס לי לשקר, לבגוד ולנסות להסתיר את זה. חייתי כך 20 שנה ותראו לאן הגעתי".

"זו היתה התקופה הטובה והקשה ביותר בחיי", אמר ל"גרדיאן" על השבועות ההם במוסד השיקומי, אבל הוא לאו דווקא יצא מהם אדם חדש. החיבה לאלכוהול נותרה כשם שהיתה ואם פחתה, זה רק בגלל שהעדיף קוקאין בתקופתו בזניט, אליה נשלח ב-2006. גם ברוסיה הוא נהג לעלות לכותרות בנסיבות מפוקפקות: פעם כי חלק את הדירה שלו עם ארבע חשפניות, פעם כי הלך מכות עם חברו לקבוצה ולדיסלב רדימוב, ולבסוף כי גם ראשי המועדון מסט. פטרסבורג התייאשו ממנו. בלית ברירה, ולאחר שנה בלי כדורגל, שב ריקסן לקבוצת נעוריו פורטונה סיטארד וסיים את קריירת הכדורגל בתחושת החמצה מסוימת, ועם רצון לפצוח בקריירת אימון שאולי תפצה על כך. אלא שאז, משום מקום, התוודע לשלוש אותיות שיחרבו את חייו.

ALS.

ביולי 2013 נערך משחק הוקרה לכבוד סיום הקריירה המפוארת של מארק ואן בומל. בחדר ההלבשה, הבחין הקשר ההולנדי הפורש שמשהו לא בסדר עם חברו, פרננדו ריקסן. "היה משהו אחר בפרצופו ובלסת שלו", אמר ל"סקיי", "הוא לא ממש דיבר כמו שצריך והשרירים בפניו זזו בצורה שונה. הרופא הבחין בכך". שלושה חודשים לאחר מכן, פרץ ריקסן בבכי וסיפר לטלוויזיה ההולנדית שהוא חולה ב-ALS - מחלת ניוון שרירים סופנית שמוגשת לצד שעון חול: עשרה אחוז בלבד מצליחים לשרוד את עשר השנים הראשונות איתה. ריקסן שרד שש. "אני יודע מה תהיה התוצאה של המחלה הזו, אבל לא אבזבז זמן או אנרגיה בדאגה על העתיד", אמר. "אני יודע שאין תרופה, אבל לא אפול בלי להילחם. לעולם לא ארים ידיים".

ההתגייסות מצד עולם הכדורגל היתה נרחבת ומרגשת. היריבה המושבעת סלטיק תרמה 10,000 ליש"ט לקרן שהקים, ושגייסה למעלה ממיליון ליש"ט תוך ארבע שנים בניסיון למצוא תרופה למחלה הקשה, אולם לריקסן עצמו כבר לא היו חסכונות. "כן, שרפתי הר אוורסט מלא בכסף, אבל לפחות נהניתי בזמן שעשיתי את זה", כתב באוטוביוגרפיה שלו. אשתו השנייה ורוניקה טענה שהם מתקיימים על קצבת פנסיה של 1,300 ליש"ט בחודש, בעוד אשתו הראשונה המשיכה במאבק משפטי לאחר שלטענתו, שלפה מחשבון הבנק המשותף שלהם מיליון ליש"ט. "הוא מתנהג כאילו גנבתי ממנו", אמרה ב-2014 ל"סאנדיי פוסט". "הוא מנסה לנקום בי כי עזבתי אותו ומצאתי אהבה חדשה. אני מקווה שאצליח להסדיר את העניינים איתו ולא עם אשתו החדשה אחרי שהוא ימות. הוא התרברב בפני שיש לו כמעט 7 מיליון ליש"ט".

כמו רוב החולים האחרים, גם ריקסן נאלץ לחוות על בשרו את הריסת תאי העצב, את שיתוקם ההדרגתי של השרירים, וכן - גם את המוח שנותר כשם שהיה, מנסה לפקוד על מערכות שכבר לא מתפקדות. "כל יום עם המחלה הוא קשה, ככל שאתה חי איתה יותר, כך זה נהיה קשה יותר", אמר ל"סקוטיש סאן" ב-2017. לכל אורך הדרך, התעקש כדורגלן העבר ההולנדי לשמור על מה שהוא יכול לשמור - בעיקר על חוש ההומור שנותר איתו עד ימיו האחרונים. כשנשאל באותו ראיון מה היה החלק המתסכל ביותר שחווה באותה שנה, השיב: "שאני לא יכול לשתות קפה, ולראות את סלטיק זוכה בעוד אליפות".

"התפללתי שזה לא יהיה סרטן, אבל עכשיו... אני לא יכולה להגיד שאני מעדיפה שהיה לו סרטן, אבל ALS זה לא משהו שהייתי מאחלת לאף אחד", אמרה ורוניקה ל"גרדיאן" לפני כחצי שנה. "לפחות עם סרטן אתה מסוגל לדבר, אתה יכול לזוז ויכולות להיות הפוגות". אבל ב-ALS אין הפוגות. שרירים הפכו שרירי עבר. ריקסן נאלץ לעבור מריצה להליכה לנפילה לישיבה בתוך כיסא גלגלים. לאחר מכן איבד את היכולת לדבר, ומקיץ 2018 והלאה יכול היה להתבטא אך ורק בעזרת מחשב.

הוא ניסה לשמור על אופטימיות, שלל כל אפשרות של המתת חסד, התעקש שהוא "נהנה מדי בשביל למות", שהוא רוצה להיות סטיבן הוקינג החדש, אבל המוות לא מבדיל בין אופטימיים ופסימיים. כדי להמשיך ולהתקיים, קיים ריקסן ערבי צדקה בגלאזגו, בהם אוהדים היו משלמים כסף כדי להיפגש איתו. באחד מהם, בנובמבר 2018, התמוטט וכמעט מת בבית החולים. הרופאים הצילו את חייו והעניקו לו עוד כמה חודשים, בהם המשיך לרגש את הכדורגל הסקוטי. משחר ההיסטוריה היו מעט מאוד אנשים שהצליחו להביא לשלום בין אוהדי ריינג'רס ואוהדי סלטיק, ופרננדו ריקסן היה אחד מהם - אלה שתיעבו אותו עשר שנים קודם לכן כעת כאבו את כאביו, שלחו חיזוקים וכסף. עם זאת, הניסיון לפנות לשמות הגדולים ביותר בענף לא נשא פרי. לטענת ורוניקה, הפגישה עם כריסטיאנו רונאלדו הולידה אך ורק את "החולצה המיוזעת" שנתן לבתה, ספ בלאטר הבטיח להקים קרן צדקה ואז נעלם, ודייגו מראדונה הבטיח להגיע למשחק צדקה ונעלם גם הוא.

בתחילת השנה עבר ריקסן מביתו בספרד להוספיס בגלאזגו. "עדיין יש לי תקוות להיות האדם הראשון ששורד ALS, אבל אני ריאלי ויודע שהשעון מתקתק", אמר ל-ITV ביוני האחרון. לא רק הוא - כל הסביבה שמעה את התקתוקים וספרה עמו לאחור. אחד הדברים שהחזיקו אותו בחיים היה בתו, איזבלה, שלא לגמרי הבינה מה לא בסדר עם אביה. "היא חושבת שאבא שלה שונה, מבוגר", אמרה האם ל"גרדיאן". "אני לא רוצה להקשות עליה עוד יותר ולהסביר לעומק מה קורה. היא מבינה שהוא לא יכול לדבר או ללכת, אבל אני לא חושבת שהיא יודעת שהוא הולך למות". לפני כשלושה חודשים חגגה איזבלה את יום הולדתה השביעי בהוספיס של אביה, ולפני שתצפו בסרטון הבא, מומלץ להצטייד בטישו:

בסוף יוני ערך פרננדו ריקסן את ערב הצדקה האחרון בו לקח חלק. כ-200 איש שילמו 70 ליש"ט כל אחד כדי להיפגש עמו בפעם האחרונה - הכסף עזר, אבל הוא כבר לא יכול היה לעמוד בזה. ורוניקה המשיכה לתעד את החודשים, השבועות והימים האחרונים בחשבון האינסטגרם שלה. ב-7 בספטמבר, 11 יום לפני שבעלה הלך לעולמו בגיל 43, פרסמה תמונה שלו ושל איזבלה לצד הכיתוב: "הם החברים הכי טובים, יש להם משהו משותף, תמיד יש להם את אותן בדיחות, הם נהנים הרבה ביחד ושניהם אף פעם לא מקשיבים לי. אבל אני אוהבת אותם כל כך. לעולם אל תרים ידיים".

אלא שביום רביעי ב-10:30 בבוקר, כבר לא נותר אלא להרים ידיים. למחרת, ריינג'רס ניצחה 0:1 את פיינורד בליגה האירופית, במשחק שכל כולו היה פרידה מרגשת משחקן העבר האהוב - החל מאתר ההנצחה שהוקם מחוץ לאצטדיון (ובו ביקרו גם ראשי סלטיק), דרך דקת הדומיה ועד ההחלטה לשלם על ההלוויה לא רחוק מאצטדיון אייברוקס, על רקע אחת מבקשותיו האחרונות של ההולנדי - להיקבר בגלאזגו שכל כך אהב.

"הוא היה מסוג השחקנים ששיחקו עם הלב על השרוול", ספד לריקסן המנג'ר סטיבן ג'רארד. "הוא גילם את זה כשחלה ב-2013. הרופאים נתנו לו שנה וחצי לחיות והוא נלחם כל כך חזק עד עכשיו. אני חושב שזה מסכם את האופי שלו - לוחם על המגרש ומחוצה לו".

לפעמים גם לוחמים נופלים. זה לא הופך אותם לפחות לוחמים.

nimroodfran@walla.co.il