רק בשביל לקבל חיבוק

הנאום של הרצוג פעל בצורה כל כך אפקטיבית, עד שלרגע כבר אפשר היה לדמיין שמדובר בספין. כאילו אחרי ההפסד האומלל הזה בדקה ה-90, עוד הפסד אומלל בדקה ה-90, הרצוג הנואש רץ ליועץ התדמית שלו לטכס עצה, ואותו בחור צעיר ונכלולי, אשף בענייני תדמית ותרמיות קטנות, שמבחינתו המציאות ודעת הקהל הם רק סמרטוט רצפה שניתן להציף ולסחוט כאוות נפשך, תופס אותו בידיים, דורש ממנו להתעשת ואומר לו "אנדי, עכשיו זה הזמן לדפוק נאום שיטריף להם את המוח".

ואז הרצוג מגיע לעמדת הראיונות נחוש מאי פעם כדי לתת את תפקיד חייו ולהציל את עורו, מטריף את עצמו עם סטירות לחי לפרצוף כאילו היה ג'ק ניקולסון לקראת הסצינה ב"הניצוץ", מתפרץ בפני המצלמות מול המראיין ההמום ומוסיף תנועות ידיים תיאטרליות, חוזר ליועץ התקשורת שצפה בו מהצד כל הזמן ושואל בסיפוק "נו, איך הייתי?", והיועץ עונה לו "שמע, הגזמת לגמרי, זה כבר נראה לא אמין. אתה שנים מוכר להם את הקטע של האוסטרי המתנשא קר הרוח ופתאום אתה ככה משתולל? חשפת אותנו, חייבים לחשוב על מהלך מהיר למחר בבוקר".

בשלב הזה השניים, ובצדק, חוששים ולחוצים מההשלכות של הראיון והצעד הנואש, עוקבים בהיסטריה אחרי התגובות השונות ברשת וברשתות החברתיות, ופתאום מגלים - זה עבד. המשחק נדחק הצדה, הרפיון והקריסה והטעויות בהגנה נשכחו, המיקום שלנו בבית הפך לסוגיה זניחה ושולית, וכולם מדברים רק על דבר אחד - הראיון. "ידעתי, אני גאון", אמר יועץ התקשורת, ששוב הרגיש מתוסכל שפועלו האמיתי נותר מאחורי הקלעים ומוערך רק על ידי בודדים יודעי דבר, "הם רק רוצים קצת רגש האנשים האלה", הוסיף ואמר, ולפתע כל הלך המחשבה של חובבי הנבחרת התגלה לו בבירור, "חכה פה שנייה, אני הולך להגיד לעיתונאים שהשתוללת גם בחדר ההלבשה ושברת שולחן".

כמובן שמדובר בבדיה ובתסריט לא ריאלי, הרי זה לא היה מתוכנן מראש, אף אחד לא היה צריך להגיד להרצוג להתפרץ ככה, זה פשוט יצא ממנו ונשפך החוצה כמו לבה רותחת. זה ההבדל כנראה בין אאוטסיידר למי שנמצא כאן כל חייו. בעוד אנחנו קיבלנו את ההפסד בחצי השלמה, בחצי חיוך, בדממה, בתנועת יד מבטלת, במלמול "ידענו, זה היה ברור" - הרצוג כמעט חווה התמוטטות עצבים. מלטדאון. התחרפנות. הוא פשוט לא האמין שזה יכול לקרות. האסון קורה לו מול העיניים, והוא לא מסוגל לעצור אותו. רפיון בהגנה, טעויות בהתקפה, כיאל מאבד, ביבראס מקפץ, גול. עזבו לנצח, אפילו על התיקו המקוללים האלה לא מסוגלים לשמור? הלא אפשר להשתגע.

יומיים אחר כך, במסיבת העיתונאים, הרצוג כבר דיבר בצורה שלווה יותר והגיונית יותר, הבהיר שעם כל הכבוד לנאומים הוא ייבחן על פי התוצאות - הרי הוא איש כדורגל, איש של מעשים, איש של תוצאות - אבל ברקע עדיין הדהד הראיון. הקהל כבר היה שבוי, מכור. למעשה, מסיבת העיתונאים הגיעה בעקבות דרישת הקהל - תנו לנו את הרצוג. תנו לנו עוד נאום, תנו לנו רק לשמוע ולראות אותו, תנו לנו עוד דברי תוכחה מהאיש הזה.

כי זה מה שנשאר. אוהד הנבחרת הממוצע הוא כבר חסר תקוות. כבר מזמן הוא הפסיק לומר דברי הבל כמו "הפעם זה אפשרי" או "הגרלה סבירה". גם ניצחון ביתי על נבחרת דרג ג' כבר לא מרשים אותו. אין חלומות, מעט ציפיות, הרבה טראומות, הוא לא מרשה לעצמו להיסחף. ואז הגיע המשחק הזה, שבאמת היה מהנה. פתאום אוהד הנבחרת שוב חייך מהשחקנים האלה, הופתע לטובה. האמין שיש אמת בדיבורי ה"אווירה אחרת". לרגע, בגול של זהבי, הוא גם חווה התגלות אלוהית, נסית, כאילו כוחות עליונים עומדים לצדו. משהו במגננות נסדק. הלב נפתח.

אבל זה נגמר בהפסד, בעוד הפסד, בדקה ה-90, ובאותו רגע הרצוג היה שם כדי למלא את החלל. קודם כל הוא צעק בשמנו את הכאב הקולקטיבי. היינו צריכים מישהו שישתולל בשמנו, מישהו שימחיש שאיפשהו מתחת לייאוש עדיין מבעבעת התשוקה. מישהו מבחוץ, שעדיין לא רגיל לסיוט הזה, שיניח לנו יד מנחמת על הכתף, שיחבק אותנו. הנאום של הרצוג היה זעקת כאב. קצת מגושם, לא אלגנטי, חסר פאסון, אבל אפקטיבי. כמו במעשייה היהודית על הילד בן האיכרים שאינו יודע להתפלל בבית הכנסת ביום הכיפורים, ובעזרת שריקה פותח את שערי שמים.

אבל מעבר לזה, יותר מהזעם, הייתה בהרצוג גם חמלה: איך אתם חיים פה ככה, מסכנים שלי? כמו האישה שבעלה תקע עוד נפיחה מסריחה, והחליטה שהפעם, במקום לגעור בו ולצרוח, היא תניח לו יד על הכתף, תרכון לעברו ותשאל "אתה בסדר אהובי? אלוהים ישמור, מה עובר עליך שם בפנים?". ככה גם הרצוג תהה - כמה שנים אתם עוברים את זה? וזהו, אתם משלימים עם זה? כי עליי זה נמאס. אז בואו, תוציאו הכל ונתחיל בטיפול. אתם צריכים עזרה. ככה זה לא יכול להימשך.