אחד שיודע: הסיבה לכך שאנדי הרצוג צריך לקבל הארכת חוזה בנבחרת ישראל

עד כדי כך אנדי הרצוג לא הכיר את האופציה של לצפור בכביש - הוא אפילו לא הכיר את המילה. בראיון ששודר לפני המשחק מול סלובניה הוא ניסה לספר עד כמה הופתע מהתופעה הזו כאן, אז הוא שאל את הצלם "איך אתם אומרים, 'לדחוף' את הצופר? 'ללחוץ' את הצופר?". האוסטרי הודה: זה היה חדש בשבילי.

הרצוג היה בהלם מכך שאנחנו צופרים, וצופרים כל כך הרבה. למה שיבין? וכי מדוע באמת אנחנו צופרים והם לא? חשבתם על זה פעם? כי אין לנו סבלנות. כי באותו הרגע אין עולם, יש רק אותנו. כי קשה לנו לפתור מצבים ברוגע. כי אנחנו נלחצים. כי למה לא. אז אנחנו צופרים ומדי פעם מוסיפים איזה "כוס אמק!!!". זר, בטח אוסטרי, לא יבין זאת.

זר, בטח אוסטרי, לא יבין את המהלך של בירם כיאל. זו לא החוצפה לנסות להשחיל בין הרגליים, עם הפאלש, זו לא הדקה בה זה נעשה, זו גם לא המשבצת במגרש, אלו גם לא ההשלכות. זה הכול ביחד, שנייה של טמטום הגדול מסך חלקיו. הרי הוא שחקן נהדר, גם אתמול נתן דקות טובות - למה הוא עשה את זה? זוכרים את הקטע של הצפירות? אותה התשובה. נראה לכם שהרצוג אפילו יהיה ערוך לתרחיש כזה? נכון, כיאל המנוסה אמנם טעה פעם אחת טעות גסה וקריטית מול יוון אבל נו יאללה זה היה מזמן. צחוק בצד - כמאמן, אתה לא יכול להתכונן לטעות כזו ולא יכול להתגונן ממנה.

עם הזמן שיניתי את דעתי וגם אני צופר, הצהיר הרצוג בראיון ששודר לפני המשחק. "אני מרגיש כמו נהג ישראלי". אז ברוך הבא לפקק הגדול מכולם, אנדי, למדינה בה "הדרך לטורניר גדול" זוחלת לאט יותר מאשר איילון בזמן עבודות בכביש בשעת לחץ. הרצוג כל כך השתגע מהפארסה בסיום, שהוא צפר לפני שיעקבי אפילו סיים את השאלה. מאמן ישראלי גנרי היה כנראה אומר "זה הכדורגל, נדב", עם חיוך מהול בעצב, מבכה על מר גורלנו, כאילו משהו נגרם לנו ולא אנחנו גרמנו לו, לעד פאסיביים ולא אקטיביים, ומיד אומר "אבל נדב, יש הרבה דברים טובים לקחת מהמשחק הזה - ראיתי נבחרת מחויבת, רוצה, לוחמת, ביחד" וכל הבולשיט הזה.

אני מבין, זה היה משחק מרשים של הנבחרת. מחצית שנייה קלאסיקה. חיפשנו את הנוקאאוט, לא ברחנו, רדפנו. אז בסדר, תתלהבו מהמשחק היפה. תספרו כמה נהניתם. כמה היה אפילו מרגש. פיגור, שוויון, מהפך, שוויון, צ'אנס, כמעט, כמעט, יואו, הפסד על הבאזר. תגידו שלא הערכתם את הנבחרת ככה כבר שנים. תספרו על ההודעות שקיבלתם מחברים בזמן אמת, אנשים שנטשו את הנבחרת ואתמול חזרו לאהוד אותה. תספרו שהתחברתם לנבחרת הזו למרות התוצאות ולא בזכותן.

אבל תעשו את כל זה מחר.

היום תהיו הרצוג. תתעצבנו, תצרחו, אפילו תאשימו. אל תטאטאו. כי חלאס.

אני אפילו לא מדבר כאן על כרטיס ליורו אלא על תקווה. אני לא שואל למה לא ניצחנו אלא למה לעזאזל זה חייב להסתיים ככה. זה לא הכמה, זה האיך. לא סתם הרצוג וזהבי דיברו כמו שדיברו - גרמנו לווינר הכי גדול של הכדורגל האוסטרי ולווינר הכי גדול של הכדורגל הישראלי להרגיש כמו לוזרים אמיתיים.

שוב חלמנו, ושוב הכרטיס חומק בין הרגליים. אירוני, כי ב-2001 זה בדיוק מה שהרצוג עשה לנו - דפק לנו חלום בין הרגליים - ואיך אמר הקואץ' אתמול, אנחנו ב-2019 וזה כבר לא מצחיק.

אפשר לבקר את הרצוג על ההשתפכות הרגשית מיד בתום משחק, ועל ההאשמות - למרות שלא נקב בשמות ברור למי התכוון. "מאמן צריך לשלוט בעצמו", נדקלם בחנוניזם, אבל רבאק - איזה מדהים שהראיון הכי אמיתי של מאמן ישראלי על הכדורגל הישראלי, אי פעם, היה של אוסטרי? איזה מדהים שהווינאי שניצל את הטיפשות שלנו כדי להשחיל אותנו ב-2001 מגלה שעברו כמעט 20 שנה ושום דבר לא השתנה? למה שישתנה?

למה שישתנה שלפני המשחק הזה, באווירה הכל כך טובה בנבחרת, אשכרה היו גורמים עלומי שם בהתאחדות לכדורגל שהתבטאו בתקשורת אודות המשך הדרך עם המאמן הזה. קראתי, נשבע לכם. גורם עלום שם ודביל מושלם אפילו הרשה לעצמו להגיד, לכאורה, שאם הרצוג יסיים במקום החמישי הוא לא ימשיך. בשבועות האחרונים אידיוטים אנונימיים התבטאו נגד רוטנשטיינר והרצוג. גם היום! אותם עסקנים הם האסון הכי גדול של הכדורגל הישראלי. לא הטעות של כיאל, לא הסגירה של דגני, לא המצבים הנייחים. אותם עסקנים שלא עשו דבר אחד טוב לכדורגל אבל תמיד רוקדים ראשונים על הדם. אותם עסקנים הם הסיבה שבין 2001 ל-2019, בין הרצוג להרצוג, שום דבר לא השתנה. ואנחנו, אידיוטים שכמונו, ממשיכים לתת לאנשי הצללים הדוחים האלה במה.

אחרי אתמול, המשחק והראיון, אני כבר לא מרגיש שהרצוג צריך כתב הגנה, אבל אל מול כל האידיוטים האנונימיים, עסקני העבאדי והשוופס, הראשונים להצטלם עם אדן הזאר והאחרונים לפתח שחקן כזה, נעשה את זה בכל זאת:

הבן-אדם, יחסית חסר ניסיון בתחום, "עוכר" אפילו קראו לו, הגיע לנבחרת ישראל במצב הקשה ביותר מאז שבה לכדורגל האירופי. הקבוצות בשנתיים של כלום, הליגה בשפל, מצב הלגיונרים בקנטים, בקושי אפשר לספור כאן שני בלמים טובים, יש בערך מגן שמאלי אחד עם תעודת זהות כחולה והכוכב הכי גדול עושה לביתו בביתו שבסין.

הוא שכנע את זהבי לחזור, וגרם לו להפוך לשחקן הנבחרת הטוב ביותר לפחות מאז שרואים צבע בטלוויזיה; הוא סמך על נאתכו כשאף אחד לא סמך וקיבל ממנו בישולים וגול חשוב; הוא הימר על הרוש למרות הכול כשהיה צריך, וזה השתלם לו, והימר על מרציאנו כשצריך וסחט ממנו משחק ציון 9 עם שלוש ספיגות; הוא נתן את הצ'אנס האמיתי הראשון למנור סולומון, וזהו, מההרכב הוא לא ייצא; הוא הימר על ויסמן במקום דאבור, ופגע; הוא הגיב מצוין כמה פעמים, חזר מפיגור, שיבץ את אלחמיד המ-ע-ו-ל-ה כמגן שמאלי, בפיגור, במשחק חוץ (!), הוא הכניס את דאבור וקיבל ממנו חטיפה ובישול. השחקנים אומרים שהוא שינה את הרוח והגישה, אפילו האוהדים חזרו להתעניין, והנה, לא בזכות תוצאות אלא בזכות הדרך שלו, ההתנהלות שלו, ההתנהגות שלו, הכבוד והדוגרי - מי אמר שזה סותר? הנבחרת במקום הכי נמוך שהיתה בבית מוקדמות מאז ימי שרף אבל במקום הכי גבוה שהיתה בכל בית בישראל מאז אותם ימים. גם אם הוא עדיין לא מאסטר בתחום, הרצוג הוא בוודאות המאמן הכי טוב שהיה לנו בעשור האחרון לפחות - לא לשחקנים. לאוהדים. לתקשורת. בעיקר לעסקנים.

מבחינת הווייב זה אשכרה מרגיש כמו ההישג של העתודה, רק עם סוף שלא הסתירו מאתנו. שם זה סרט מצויר, פה זה שינדלר, בעתודה יש תקווה, בבוגרת יש אמת מעבר לפינה. כשהכלב המשפחתי מת בעתודה זה 'נועם, מייקי שלנו עבר לגור בבית מלון של כלבים עם פארקים ענקיים ועצמות הכול כלול'. בכדורגל זה 'נועם, שומע? מייקי שלנו נדרס על ידי משאית'". חבל שהנהג לא צפר. בטח היה אוסטרי.