ה-27 בנובמבר 98 היה היום שבו ראיתי בפעם הראשונה משחק פוטבול חי מהמגרש. יום שני בערב, ניו אינגלנד פטריוטס משחקים ב"פוקסבורו" מול המיאמי דולפינס. זו היתה הפעם הראשונה שהתוודעתי לצדדים המכוערים של הקפיטליזם האמריקאי. כרטיס שמחירו הנקוב 39 דולר עלה לי 75 במשרד כרטיסים. כמעט פי שניים, והכל חוקי. תחי התחרות החופשית והפקעת המחירים.
המשחק החל ב-9. הבחור שעבד איתי בהובלות, עופר, ואני לא הערכנו נכונה את עוצמתם של הפקקים ונכנסנו רק ב-9:20, דקה לפני שדן מארינו מסר לאו ג'יי מקדאפי לטאצ'דאון. היה משחק גדול שהסתיים בנצחון הפטריוטס 26-23, מטאצ'דאון שהובקע 26 שניות לסיום.
הכיף מתחיל ארבע שעות לפני המשחק
בנקודה זו אני אמור לשבח, להלל ולקלס את אהדתי הבלתי מתפשרת לפטריוטס מאותו יום ואת חיבתי למשחק אבל למען האמת זה לא בדיוק קרה דווקא במשחק הזה, אולי קצת לפניו, אולי אחריו. מי שרוצה לראות פוטבול לצורך צפייה במשחק ותו לא, צריך לעשות זאת בטלוויזיה. בפוקסבורו הישן לא היו הילוכים חוזרים וקור של מינוס 2 חדר ל-ורידים, לא תענוג גדול. כדי להבין למה באמת כדאי לשלם כל כך הרבה כדי לראות משחק פוטבול ולמה יום ראשון (או שני) הוא מוסד בפני עצמו, צריך להגיע לפני המשחק, לא במהלכו. הרבה לפני כמעט ארבע שעות לפני.
הפטריוטס הסריחו בשנתיים שלאחר מכן, ועד לשנה שעברה לא טעמתי משחק חי, וכשמדובר בפוטבול גם לצפייה בבית או בפאב מלא אוהדים שונים (מומלץ לעשות זאת בעיר זרה, לא בעירך המקומית, עוד תענוג עילאי) יש הרבה חן והתעלות רוחנית, אבל כל חובב ספורט יודע שאת התענוג האמיתי חווים במגרש.
דוד מתחכך באוהדים אלמונים
את החוויה המתקנת עברתי ב"פרו פלייר" של מיאמי בשנה שעברה. חופשה מתוכננת היטב הסתיימה בדובדבן של משחק פוטבול. אנשי מיאמי מעדיפים את הים במקום את המגרש, האיצטדיון לא מלא ומחירי הכרטיסים הגיוניים יותר. ידעתי שכדי לחוש את החוויה אני צריך לקום מוקדם. ב-9:15 כבר הייתי באיצטדיון.
לתדהמתי כבר חנו שם יותר מ-100 מכוניות. החבר'ה של הדולפינס, אנשים חביבים כיאה לתושבי דרום ארה"ב, לא הפסיקו להקניט, אבל עשו זאת ברוח טובה. הטנדרים הגדולים התחילו להגיע, מזוודים בגרילי מנגל, כנפי עוף ושאר בשר מפתה. הריחות גירו את בלוטות הטעם. זיהיתי קבוצה של אוהדי הפטריוטס וברוב סקרנות (ורעב, יש להודות) התחככתי בהם.
יש דבר אחד שגורם לאמריקאים להרגיש קרוב אליך. תגיד להם שאתה מהעיר שלהם, מהמדינה שלהם, אפילו מהמחוז שלהם, והם יתנו לך את הכבוד, כאילו עשיתם טירונות יחד. וברגע שמשפחה סימפטית מניוטון מסצ'וסטס גילתה שאני מברוקליין, מרחק 3 דקות נסיעה, כובדתי בסטייק עסיסי. את השעות שלפני המשחק העברתי בפטפוטים והתגרויות נעימות עם אוהדים. רק אז הבנתי את משמעות המונח "טיילגייט" שעליו שמעתי וראיתי קודם. באופן מילולי, טיילגייט פירושו היצמדות למכונית שלפניך, אי שמירת מרחק. בשפת "פוטבול" המנגל מוכן, מגיעים עם האוטו כמה שעות לפני (המהדרין נשארים לאכול גם אחרי) ועושים שמח. המשחק עצמו הוא חוויה שולית.
וזו הסיבה שאני כל כך אוהב פוטבול. פוטבול הוא תרבות שלמה, מוסד בפני עצמו. העונה הרגילה מונה 17 משחקים, אם נתמזל מזלך הקבוצה מגיעה לפלייאוף, אין משחק חשוב, כי כל המשחקים חשובים. מונדיאל יש פעם בארבע שנים, גמר גביע פעם בשנה. בפוטבול כל שבוע מבין ה-17 הוא גמר גביע, וגמר גביע הוא חגיגה. בתיאבון.