"כשאני מסתכל על כישרונות צעירים אמריקאים, אני רואה ילדים שהפכו למפונקים מכיתה ז' או ח' על ידי יותר מדי אנשים. נתנו להם תחושה שהם נועדו לזה מגיל צעיר מאוד, ולכן מתפתח אצלם אגו נפוח. לכישרונות צעירים בינלאומיים אין את זה, או שיש הרבה פחות. הם יודעים להעריך יותר דברים. הם פחות אנוכיים. הרבה יותר קל לאמן אותם. הם מוכנים להתאמן כמה שתבקש מהם להתאמן, ומורגלים הרבה יותר במשחק קבוצתי. זה מתחיל כשהם נערים, ונמשך גם כשהם כדורסלנים מקצוענים. ברור שזו הכללה גסה, אבל באופן כללי מדובר בעובדות".
על החתום: מאמן נבחרת ארצות הברית.
לגרג פופוביץ' היו מאז ומתמיד יחסים אמביוולנטיים עם הכדורסל האמריקאי. הוא הפך לאחת הדמויות החשובות, האהובות והמוערכות בתולדות הענף, אבל לעתים קרובות נהנה לגלם את העומד בשער - זה שתמיד יבקר, יטיף ויציב מראה. את הציטוט שלמעלה סיפק ב-2013, שנה שבה הדגל הבינלאומי שהניף ב-NBA מזה שנים ארוכות כבר היה נחלת הכלל.
ביום בו יפרוש הוא יותיר מורשת מפוארת בתחום האימון והניהול, אבל ייזכר גם, אולי בעיקר, כמגלה ארצות.
כי גרג פופוביץ' הוא מעין כריסטופר קולומבוס מודרני, רק בהיפוך יבשות: האחד גילה לאירופיים את אמריקה, האחר גילה לאמריקאים את אירופה.
"פופ לקח שני עולמות שונים לגמרי, והפך אותם לאחד", אמר ופגע בול השבוע האוסטרלי אנדרו גייז, שעבר לסן אנטוניו ב-1999 כחלק מהמאמצים של פופוביץ' לצרף את אוקיאינה למהפכה הבינלאומית. "בזכותו, כיום הכדורסל והאמריקאי והכדורסל שמחוצה לו שזורים זה בזה. פעם אלו היו שתי ישויות נפרדות, היום הן ישות אחת".
אבל כדי להבין איך זה קרה, צריך לחזור 47 שנה אחורה.
הרב-תרבותיות של פופוביץ', בן לאב סרבי ואם קרואטית שנולד וגדל באינדיאנה, ארצות הברית, זורמת בעורקיו. כנער למד לדבר סרבית רצוצה - בעיקר הקללות נשארו - והתעניין במיוחד בתרבות הרוסית. בין קריאה של ספרי דוסטוייבסקי וטולסטוי, גם השפה הרוסית הפכה שגורה בפיו.
הרומן הארוך עם הכדורסל העולמי החל קצת יותר מאוחר. האגדה מספרת שנדבק בחיידק הכדורסל האירופי בתחילת שנות ה-70, בעת ששירת כקצין מודיעין בחיל האוויר האמריקאי. הוא הוצב בטורקיה בתפקיד שנשמר סודי עד עצם היום הזה. לימים הוגדר על ידי התקשורת האמריקאית כמרגל, אבל רק על סוג ריגול אחד היה מוכן לדבר: זה שביצע במגרשי הכדורסל, שם גילה לתדהמתו שהכדור הכתום פורח ומשגשג גם כשווילט צ'מברליין וביל ראסל לא בסביבה.
"נסעתי עם הצבא בכל העולם, וזו היתה הזדמנות נהדרת ללמוד על הכדורסל שמשוחק שם. גיליתי שיש המון שחקנים טובים בכל העולם", סיפר ל"ניו יורק טיימס" ב-2005.
זו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה ששירתה אותו גם שנים אחר כך, כשוויתר על הקריירה הצבאית, זנח את החלום להפוך לכדורסלן מקצועני והתמקד בהיותו מאמן. כך, למשל, ב-1989, זמן לא רב אחרי שחפר את דרכו לצוות האימון של לארי בראון בסן אנטוניו כעוזר זוטר, שכנע את הספרס להטיס אותו להטיס אותו לאליפות אירופה בקלן, גרמניה. נוכחות של אנשי NBA בטורנירים שכאלה היתה עד כדי כך לא שגרתית ש"חשבו שפופ תמהוני" על פי השותף לדרך אר סי ביופורד.
"זו היתה השנה הראשונה שלי ב-NBA ולא ידעתי כלום מהחיים שלי, חוץ מזה שיש באירופה שוק שלם שאף אחד לא מנצל", סיפר פופוביץ' ב-2014. "הגעתי לקלן ולא היה שם אף נציג מה-NBA חוץ ממני ומדוני נלסון. הרגשתי כמו ילד בחנות ממתקים, רק מלהסתכל סביב. היו שחקנים אדירים בכל פינה. נבחרת יוגוסלביה היתה מטורפת, לברית המועצות היו שחקני על. שם הבנתי שיש מאגר חבוי של שחקנים בינלאומיים. שנים אחר כך הבאנו את טוני (פארקר), לאחר מכן את מאנו (ג'ינובילי), לואיס (סקולה) ואחרים. זה מה שהניע אותנו לעשות את זה".
אל תפספס
ספציפית את המסע ההוא סיים פופוביץ' עם ייבוא אירופי אישי פחות מוצלח: ז'רקו פספאלי, כוכב אירופי גדול, אבל מי שייזכר ב-NBA בעיקר בזכות החיבה המוגזמת לפיצה האט ולסיגריות מלבורו. זה לא מנע מפופוביץ' להפוך לעכבר כדורסל אירופי ולהמשיך לנסות. בשנותיו הראשונות ב-NBA הקפיד לעקוב מהיציע אחרי כל יורובאסקט - טורניר שלרוב ממעט למשוך קהל או עניין, אבל ממגנט את מאמן הכדורסל הטוב בעולם.
"פופ כמעט אובססיבי לגבי היורובאסקט. בעבר הוא היה מגיע לכל טורניר ובשנים האחרונות, אם הוא לא מצליח להגיע פיזית הוא עוקב מרחוק", סיפר אנדרו גייז. "גם אם הוא לא מחפש כישרונות ספציפיים הוא תמיד פוקח עין על המהלכים החדשניים הבאים - איזה טרנדים, אילו מגמות יש במשחק, גם אם הן לא בהכרח מתקיימות בארצות הברית. לרוב המאמנים ב-NBA אין את הביטחון לעשות את זה. גם אם הם יצפו במשחק כדורסל בינלאומי, לרוב הם יגידו - 'כן, אבל זה לא הולך לעבוד ב-NBA. זה כדורסל אחר'. פופ לא רואה את ההפרדה הזאת".
ואכן, החיבה של פופוביץ' לכדורסל האירופי/בינלאומי לא מסתכמת במציאת יהלומים חבויים, אלא משפיעה עמוקות גם על שיטות האימון שלו. בעבר הודה ש"אני גונב ממאמנים אירופיים תרגילים מדי יום", וסיפר שהוא נוהג להקרין לשחקני סן אנטוניו קטעים ממשחקים של קבוצות של ז'ליקו אוברדוביץ'.
ב-2007, אחרי מפגש ראווה מול פנאתינייקוס, סיפר שצפה בקלטות וידאו שלהם לילה שלם. "קיוויתי ללמוד את התרגילים שלהם, אבל אני חושש שזה עלול לקחת לי שנה שלמה. הם עושים דברים פשוט נפלאים", אמר.
במקרה של אוברדוביץ' המעקב הצמוד הדדי: מספרים שאת שנת השבתון שלקח ב-2012 הקדיש ללמידה עמוקה של תורת האימון (והתרגילים) של פופוביץ'. לפעמים מצא שם את עצמו. מוחות גדולים חושבים דומה.
פופוביץ' כבש קודם את ברלין, אחר כך את מנהטן - ועל פניו אפשר לתהות איזו פסגה עוד נותר לו לכבוש. במשרת המאמן של נבחרת ארצות הברית יש בעיקר מה להפסיד בזירה התודעתית והמורשתית, ורוב המאמנים בסדר גודל כזה היו מוותרים על התענוג המפוקפק.
מצד שני, יש לפופוביץ' אינטרסים אישיים: אחרי אליפות העולם הקרבה ממילא היה עוקב באדיקות, אז למה לא לעשות זאת מהקווים; ובטוקיו 2020 יזכה לסגור מעגל, 48 שנים אחרי שלארי בראון סירב לקבל אותו לסגל ארצות הברית לאולימפיאדת מינכן כשחקן; נוסף על כך, יש גם יצר נקם על מפח הנפש שחווה כעוזר מאמן בנפילה המפורסמת של ארצות הברית באולימפיאדת אתונה ב-2004;
מצד שלישי, הג'וב הלאומי החדש טומן בחובו התמודדות עם כל מה שפופוביץ' נרתע ממנו: השחקנים לא עוברים דרך המסננת הקפדנית של סן אנטוניו, כך שהוא עלול להיתקל ביותר בעיות אגו מבעבר; לוח הזמנים הצפוף לא מאפשר להטמיע את הכדורסל השיטתי שהפך לסימן ההיכר שלו בספרס; גם הכימיה המושלמת שסן אנטוניו בנתה לאורך שנים רבות תיעלם;
כמאמן הראשי של נבחרת ארצות הברית, במיוחד באליפות העולם שבפתח, יפגוש פופוביץ' את הכדורסל האמריקאי ללא מתווכים: חלק גדול מהשחקנים הצעירים עברו בבתי הגידול שהוא כה סולד מהם. למעטים מהם יש ניסיון בינלאומי או היכרות עם הכדורסל שמחוץ לארצות הברית.
ואולי, רק אולי, אליפות העולם תיתן משנה תוקף למהפכה שביצע ב-NBA: הרי הזרימה הדו-כיוונית בין הכדורסל האמריקאי לאירופי גרמה גם ליבשת הישנה להידמות במובנים רבים לליגה הטובה בעולם. לא מעט בזכות פופוביץ', ההבדל הסגנוני כבר הרבה פחות מובהק מבעבר.
במהלך ביקור חטוף בסרביה בשנה שעברה אמר פופוביץ' ש"לאף אחד אין מונופול על הכדורסל". זה היה נכון גם כשגילה לאמריקאים את אירופה, ויהיה נכון גם בקיץ 2019, בו הוא עשוי לגלות את אמריקה מחדש.
