פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        דרוש: פרזנטור ל-2019/20 - הדבר הכי נחוץ לקראת העונה שבפתח הוא כוכב שיאיר אותה

        את הטעם של אחת העונות הגרועות אי פעם חייבים להסיר והדבר הכי נחוץ הוא כוכב, על המגרש ומחוץ לו, מישהו שיעלה את הערך של המניה של הליגה של הבורסה. זה לא קשור לרמה, זה קשור ליציבות: יוסיפוביץ על הקנאה בטאדיץ' והמועמדים לעשות את זה אצלנו, מיונתן כהן לירדן שועה

        דרוש: פרזנטור ל-2019/20 - הדבר הכי נחוץ לקראת העונה שבפתח הוא כוכב שיאיר אותה
        ברק ברינקר

        בווידאו: אצטדיון בלומפילד המשופץ מוכן לעונת 2019/20

        ברק בכר ממש אוהב את ניב זריהן. כוכב כדורגל, כינה אותו כבר אחרי כמה אימונים. ואכן, בין אם אתם ממחנה זריהן ובין אם לא, ניצוצות אפשר לראות. אבל אין יותר ניב זריהן מאשר השבוע שעבר - ביום חמישי דפק שני שערים אדירים מול נורשפינג וביום ראשון בטדי הורחק עם שני צהובים במחצית הראשונה. שני צמדים, שני צדדים. באימונים ו/או בפוטנציה זריהן אולי כוכב כדורגל, אבל אפילו בסטנדרטים הפושרים של ליגת העל הישראלית הוא אפילו לא קרוב להיות כוכב - בשתי העונות האחרונות, המלאות במדי באר שבע, עלה בהרכב 10 ו-12 פעמים, כבש 2 ו-3 שערים, וכאילו לא שיחק כדורגל אלא רולטה רוסית: רוב הלחיצות על ההדק היו ריקות מתוכן, ופעם ב… הוא הורג דווקא את עצמו.

        זריהן נבחר כפרזנטור לתזה לפיה לליגת העל הנוכחית אין פרזנטור, כמה אירוני, וזו אחת המכות הגדולות של הכדורגל שמשוחק בישראל כיום. נכון, היעדר היריבות בעונה שעברה היה עניין מחריד; הפיטורים הרבים היו מגעילים; העסקנות הגיעה לרמה דוחה; חוויית הצפייה ובטח הרמה רחוקות שנות אור ממקומות של שלוש שעות טיסה. את רוב הבעיות של הכדורגל הישראלי אי אפשר לפתור ברגע, ולצד כמה תיקונים נהדרים שילוו אותנו בעונה זו, אם זה מבחינה עולמית (VAR) ואם זה מבחינה מקומית (יותר כדורגל בצהריים, חזרה לבלומפילד, איתותי רצינות מבית"ר ומחיפה), הדבר הכי מתבקש לעונה זו - חבל הצלה אמיתי - הוא: כוכב. אמיתי.

        שחקן אייאקס דושאן טאדיץ' (רויטרס)
        לא מסי ולא רונאלדו, אנחנו רק צריכים מישהו כמוהו. דושאן טאדיץ' מאייאקס (צילום: רויטרס)

        לא סתם עסקים גדולים משלמים הרבה כסף לפרזנטורים. העולם הופך ליותר ויותר אישי, אנשים מחפשים פנים מוכרות, מישהו להזדהות איתו. אוהדים מחפשים מישהו לעקוב אחריו, מישהו להלל, מישהו לקלל. בעיקר - מישהו שידבר וישחק באותה הרמה, שיקיים כמו שהוא מבטיח. מישהו שכשאתה רואה את שמו בדף ההרכבים, אתה יודע שלא משנה מה יקרה - את הסחורה הוא יספק. מישהו שייתן פה מספרים של כוכב, דו-ספרתי גבוה, ושמתוך 36 משחקים יפתח ב-35 ויהיה אדיר ב-12 מהם וטוב מאוד בכל השאר. עזבו את הרמה - לא צריך פה מסי או רונאלדו (כאילו, נשמח, בכיף, אבל אנחנו לא חזירים). צריך פה מסי יחסי, כריסטיאנו לעניים. דושאן טאדיץ', למשל. בכל משחק של אייאקס אתה יודע שהוא יהיה בסדר במקרה הרע ובליגה המקומית אתה יודע שהוא ישלוט - בסוכנויות הוא קיבל יחס של 2.5 לסיים כמלך שערים. אצלנו? שני המקומות הראשונים בווינר הם בן שהר ואלירן עטר, כרגע לא במקומות הראשונים להרכב של המאמנים שלהם.

        כשאתה רואה משחק של קוואי לאונרד, אתה יודע שהוא יככב. את המספרים שלו לעונה הקרובה אפשר לנחש, וכנראה שנפגע; נדיר מאוד אם לא. ב-NBA יש יותר מ-20 כאלו. גם בפוטבול לא חסר. שוב, לא מדובר על הרמה העולמית אלא על היציבות. להיות דומיננטי על בסיס שבועי. זה כוכב - מישהו שכל העיניים הולכות אליו אבל הוא נותן שואו בכל זאת. בא לעבודה, ועובד. בליגת העל אין באמת מישהו כזה - ולא מעט זמן. אפילו שחקן העונה דור מיכה התחיל להתחמם רק באמצע העונה שעברה ושני הזוכים לפניו, מיגל ויטור וחנן ממן, עשו את זה על שלושה חודשים בגן עדן.

        מיכאל אוחנה בית"ר ירושלים (דני מרון)
        יכול להיות שהוא היה אמור להיות הכוכב הגדול שלנו העונה. מיכאל אוחנה (צילום: דני מרון)

        כוכב אמיתי יכולנו אולי למצוא במיכאל אוחנה, אבל בגיל 23 הוא סופר שתי רצועות פגועות בשתי ברכיים שונות, ולמעט גול חשוב מאוד באשדוד תרומתו לצלחות האליפות בבאר שבע מינוריות לחלוטין. כוכב-על אולי נמצא בירדן שועה - כולו מריח כאילו מחו"ל, בתנועות כמו בבעיות, הכאוס הצפוי להגנה זהה לכאוס הצפוי להנהלה. והפוטנציאל, בשתי הגזרות, בשמיים - זה יכול להיות מריו באלוטלי הישראלי, הכול כלול. מיכה הוא כאמור שחקן העונה שעברה וזוכה דירוג וואלה! הטרי - אבל בשל הסגנון והאופי, גם אם הוא השחקן הכי חשוב בקבוצה או בליגה, הוא לא מתנהג כמו כוכב. צנוע, מבריק, שקט, ומה לעשות, יותר סקסי לספור גולים מאשר מסירות מפתח. כשירותו של מליקסון לא ודאית כרגע. אצילי? פצוע, נקווה שיחזור חד.

        אין הגבלת דרכונים כמובן - יש פנטזיות על צ'ארון שרי וליוואי גרסיה, ואפילו על ג'ימי מרין - אבל גם על נייג'ל האסלביינק הפלנו תקוות וואקמה, בינתיים לשווא. קשרים מסוגו הם לרוב יעילים מדי מכדי להיות כוכבים, אבל גם על עלי מוחמד נשמח להתפשר (מחכה לשמוע אותו מדבר). אולי זה יבוא דווקא מהכיוון הצעיר יותר, כשהמועמד העיקרי הוא יונתן כהן, כל עוד גם ולאדן איביץ' יחשוב כך. משמח היה לגלות שאילון אלמוג יישאר בצהוב ולא יעבור בהשאלה לקבוצה מתגוננת שלא תהלום את כישוריו (סטייל מנור סולומון במכבי פתח תקוה) - ושוב התקווה שזה לא רק ביורוקרטי אלא גם שהוא יראה כמות דקות שתאפשר לו לזרוח. לא פוסלים וטרנים, גם 20+ שיגורים של פאטוס בצ'יראי בן ה-30+ יבואו בטוב.

        יש מקום לכולם, כן, גם לבאים-מאחור כמו דולב חזיזה, גדי קינדה, רמזי ספורי, קיליאן שרידן וג'יימס מקרית שמונה (בשל זהות קבוצתם יצטרכו לתת 170% כדי להיחשב בקטגוריה), ניק בלקמן, הכוכב היחיד בליגה מבחינה תדמיתית מאור בוזגלו, עידן ורד שיחזור, אנתוני וארן, ניקיטה רוקאביציה שפתאום יתפרע, זריהן שיוכיח לכולנו שבכר צדק, מוחמד עוואד. הנה, כמעט חרוז, כל מה שאנחנו צריכים זה אחד.

        את הטעם של 2018/19, עונת הכדורגל הכי גרועה שאני זוכר, חייבים להסיר מהפה איכשהו. מאבק אליפות דרמטי יעשה את זה, אבל גם בלעדיו ובלי קשר אליו, אין יותר חשוב מכוכב. מישהו שימשוך את הכול, מישהו שיגרום לילד לרצות להיות כמוהו, מישהו שיעלה את הערך של המניה של הליגה של הבורסה. פנים מוכרות.
        איך אמר ע. אדם,
        "ומי כעת הבא בתור
        אנוכי הפרזנטור".

        orenjos@walla.co.il