מאחר שכל פתיחת עונה היא רגע לחשבון נפש ובדיקה פנימית, שוב עולה התהייה: למה אבות ממשיכים לקחת את הילדים שלהם לכדורגל ישראלי? למה הם ממשיכים את המעגל הזה, שלא פעם מתברר כהרסני? האם הם באמת מרגישים שהם מעניקים לילד/ה חוויה משמעותית, מפתחת, מגדילה? האם הם מרגישים שזה יפתח את העולל, יהפוך אותו לאדם טוב יותר, יחזק אותו וישפר אותו? הרי בהורות ה"מודרנית", שום דבר לא נעשה בלי מחשבה מוקדמת. לכל פעולה יש מטרה או תקווה, איזשהי יומרה חינוכית, ניסיון להעניק עומק או משמעות.
בימינו, כל הורה רואה עצמו לא כעוד סתם אבא, אלא מחשיב עצמו כפדגוג ומתווה דרך. כל בחירה הורית נעשית באופן מודע, אחרי מחשבה מעמיקה. האב יודע שלכל פעולה שלו יש לא רק משמעות, אלא השלכות ארוכות טווח: כל צומת, כל פנייה, עלולים לעצב חיים שלמים, ובמקביל לייצר צלקות נצחיות. ועם זאת, למרות זאת, האבא (וסליחה מראש על הקיבעון הג'נדרי) הזהיר והמחושב, האחראי והאוהב, בוחר לקחת את הילד לאצטדיון העירוני, למשחק הליגה של הקבוצה שלו, ולזרוק את הילד - הרך והזך - למי הביוב השכונתיים. למה? איך זה ייתכן?
הסיבה הראשונה היא פשוטה וברורה: כך עשה גם אבא שלו, והוא פשוט ממשיך את דרכו. אין פה את המודעות של עלי מוהר, אף אחד לא מזהיר את הילד שהחולצה הזאת היא לא מציאה, אף אחד לא אומר לו שהוא נכנס פה לצרה, ואין יציאה ואוי לו למסכן - אלא פשוט סוחבים אותו בכוח. לוקחים אותו בגיל שבו אין לו אפשרות להתנגד, בטח שלא לעכל או להבין את מה שנעשה לו, שוללים מהילד כל אפשרות לבחירה, וגוזרים עליו דרמה סוחפת, שיכול היה בקלות להסתדר בלעדיה. אולי רומזים לו שהוא נכנס לקלחת לא פשוטה, אולי מזהירים אותו שייתכן שהחוויה תהיה מלווה במפחי נפש, אבל כמובן שאין לילד את הכלים לקלוט למה הוא נכנס, לאיזו סחרחרה הוא נקלע, ולמעשה האבא - שכולו כוונות טובות, ורק רוצה להמשיך את המסורת המשפחתית - מתנהג כאב שתלטן, אלים ופטריארכלי, עם מסר ברור ופשטני: אתה איתנו, בקבוצה שלנו, בצבע הנכון, וגויסת לחזק את השבט במלחמה הקדושה והצודקת נגד כל השאר, קדימה אריות!
יש כמובן את הצד החווייתי - לקחת את הילד למגרש! הו הו! לקחתי את הילד לכדורגל! הרי מדובר בחלום, בהתגשמות פנטזיה גברית. הרי בשביל מה פיללנו לבן זכר, אם לא בשביל הרגע הזה? פה למעשה מדובר בקלישאה, שכולה קיטש וחיקוי של סצינה קלאסית: עיקר ההנאה של האב היא מלהסתכל על המבט המהופנט של הילד כשהוא עולה בחשש במדרגות ונחשף לראשונה לדשא הירוק ולאצטדיון הענקי. ואם הוא לא מתהפנט, לוודא שהוא מתהפנט או להבהיר לו שהוא מתהפנט. ההנאה של האבא היא מלתת לבנו יד בטוחה וחסונה, ולהוליך אותו במעלה היציע. לגרום לו להבין מי פה הגבר הדומיננטי, מי המורה ומי התלמיד. לגרום לו להיות אסיר תודה לאבא הגיבור הכל יכול, שהכל נעשה בדברו.
בדרך כלל במציאות הפנטזיה מתנפצת לרסיסים, ובצורה כואבת ומאכזבת מאוד, כי אבות חובבי כדורגל לא מאופיינים בסבלנות יתרה, וגם ככה מרגישים שחיכו די והותר, ולכן לוקחים את הילד למגרש מעט מוקדם מדי, והאופוריה נעלמת כבר בחימום, וכבר אחרי כרבע שעה האב מביט באכזבה ובבוז ובייאוש בילדו המשועמם, שמתעניין רק בחטיפים ובקרטיבים ובשאר זוטות ביציע, ומביע חוסר עניין במשחק. אבל עבור האב הנחוש וממוקד המטרה כל אלה הם משוכות ומכשולים זמניים, כי בקרוב הילד לא רק יסתגל לקצב האיטי של המשחק המקרטע - אלא אף יצליח לזהות בו את החן הייחודי.
וכאן נכנס פרמטר חשוב בקשר בין האב לבן - תחום העניין המשותף. כי אחרי שהאב התקשה כל כך לשחק עם הבת הבכורה בבית הבובות הוורדרד ושתה מכוסות תה קטנטנות ונרתע מסערות הרגשות הלא צפויות שלה, או שבמשך שנים ארוכות לא הצליח להתחבר לפעוט הבכיין והמנוזל והמחותל והשתעמם למוות בגינה השכונתית ורק בהה בטלפון בעודו דוחף את הטיפשון הקטן בנדנדה - פתאום יש לו אפשרות אמיתית לייצר חוויה מחברת. ולא אכפת לו אם היא ברמה נמוכה, אם המהות שלה היא אלימה - העיקר שזה ביחד.
וכך גול הוא לא סתם גול, אלא סיבה להניף את הילד ולהתחבק איתו, ביחד. "יש!", הוא צועק באוזן של הילד המופתע (שככל הנראה פספס את הגול כי בהה בנקודה בחלל ודמיין מתי יחזור לאייפד), מניף אותו ומבהיר לו שעכשיו הם שמחים, וביחד. וכך בסוף משחק יש לאבא אפשרות להניח לבנו יד על הכתף, ולהסביר לו בפטרונות שאלה הם החיים, לפעמים מנצחים ולפעמים מפסידים. וכך הוא יכול לחיות את הקלישאה הקלאסית של אב ובן הולכים הביתה בדממה, ולהביט על הסיטואציה מהצד בסיפוק, לדעת ש"הילד למד היום שיעור חשוב לחיים". ויותר מהכל, יש לו אפשרות לייצר עם הילד חוויה מחברת שתבדיל אותו מהאמא (שלא מבינה מה עובר עלינו, חחח), ואפילו, אם יתמזל מזלו, לייצר עמו סוד שרק שניהם ייידעו (איזשהו ארטיק אסור, פיצוח גרעינים, אולי עצירה בשיפודייה בעשר בלילה, בשעה שכל החברים בכיתה כבר מזמן ישנים). ושוב, כמו לא מעט מרכיבים בהורות, גם פה ה"מחשבה על טובת הילד" מהולה באנוכיות ואגוצנטריות.
ואם באנוכיות עסקינן, הרי שכל העיסוק בהורים אחרים ובהורות כללית היא רק תירוץ עבור כותב שורות אלה לדבר על עצמו: על אוהד מזדקן ובתו בת החמש, שרואה את אבא מהצד צופה בסערה בכדורגל בטלוויזיה (לפני שנים נשבעתי שכבר לא אחזור למגרשים), ולא מבינה מה עובר עליו. הרי רוב הזמן, בחיים הרגילים, אבא מנסה להישאר קר רוח, נדירים הם הדברים שכל כך מוציאים אותו משלוותו, והנה במשחק של הקבוצה שלו הוא רוקע ברגליו וגוער ונסער, מסנן קללות בחוסר שליטה ופיו ואגרופיו מהודקים כסימני לחץ לא ברורים. מה עליו לעשות? האם להזמין אותה לצפות עמו באירועים הברבריים האלה, ולהסתכן שאולי תיסחף לעולם האפל והלא אלגנטי הזה? או להגיד לה שבעצם אבא הוא טיפש שמשחית את זמנו על שטויות?
כך או כך, כמו במסיבת חנוכה או בהטסת עפיפון, האב מסוגל להתמסר לאירועים המתישים האלו רק כשהוא מתעלה ומוצא את היכולת להביט על החוויה מתוך עיניו של הילד, וזאת כדי לחוות אותה מחדש באותה תמימות; וכך, למעשה, החוויה עם הילד/ה מעניקה חיים חדשים ורעננים גם לאהבת הכדורגל: הנוכחות של הילד מאלצת את האב להציג את המשחק ברוך, שכבר מזמן איבד.
הוא משתלט על עצמו, מדחיק רגשות שליליים על מנת שלא להרתיע, ומתאר את האירועים בחיבה ובאמפתיה, לשחקנים ולאוהדים. הוא שר בחיוך רחב ומאולץ את שירי האיבה כדי להבהיר שזה רק בצחוק, פולט קלישאות על התמודדויות עם מפלות, קבלה ופרופורציות, רומנטיקה ואהבה ללא תנאים, ובעיקר מחייך, רגוע, מאלץ את עצמו להישאר שליו, לא להיסחף, לחפש את הטוב ולהיזכר למה התאהב במשחק מלכתחילה, כשהלך לראשונה למגרש עם אביו.
אל תפספס
