מה שאוהד יכול לעשות

סיפור של שנה. ב-1 לינואר 2002, אירחה לידס יונייטד את ווסטהאם באלנד-רואד. בתוך עשר דקות היא הובילה 0-2 לפני שהביסה את ווסטהאם 0-3 משני שערים של מרק וידוקה ושער אחד של רובי פאולר וחזרה למקום הראשון בפרמייר-ליג. וידוקה ופאולר הביאו את המאזן שלהם ל-11 שערים בחמישה משחקים ופאולר נראה כמי שיהיה בקיץ עם הנבחרת ביפן. ארסנל, ליברפול ומנצ'סטר יונייטד היו מעורבות כבר בשלב הבתים השני בליגת האלופות, כך שסיכויי האליפות של לידס ריאלים מתמיד. ואם במקרה לא אליפות, אז בודאי מקום בין ארבע הראשונות וחזרה לליגת האלופות - שם שיחקה לידס בחצי הגמר פחות משמונה חודשים קודם לכן.

רק שנה. ניצחון הליגה השני של לידס בשנת 2002 הגיע 65 ימים אחר כך, כשסיכויי ליגת האלופות נעלמו מזמן. ב-1 לינואר 2003 לידס נואשת לנקודות במאבק הישרדות. דייויד אולירי עתיר האופטימיות, לא החליף את אלכס פרגוסון, אבל הוא כבר לא בלידס. במקומו מנהל את הקבוצה טרי וונבלס המשומש לגמרי. והביטוי "מאבק הישרדות" הוא לא מטאפורה לנסיון להישאר בליגה. חלומות הגדולה של לידס יונייטד נבנו בעולם הקר של ההלוואות הבנקאיות. אם לידס יונייטד לא תשחק בפרמייר ליג ב-1 בינואר 2004, יכול מאד להיות שהיא לא תשחק בכלל.

הכי עצוב הוא שזה לא סיפור של שחיתות או ניתוק או חוסר הבנה בענייני כדורגל. להיפך, זה פשוט סיפור של קבוצה שנוהלה על ידי אוהד.

ב-1965 שיחקה לידס במשחק החוזר של חצי גמר הגביע האנגלי וניצחה בהארכה את מנצ'סטר יונייטד. בילי ברמנר הבקיע את שער הניצחון, ואחר כך גם הבקיע בגמר בוומבלי. פיטר רידסדייל, ילד בן 13, יצא מהבית עם שק שינה ותפס מקום בין האנשים שישנו ברחבה ליד הקופות בה עומד היום הפסל של ברמנר. אפריל הוא חודש די קר ביורקשייר, אבל רידסדייל היה בין אלו שזכו לרכוש בבוקר כרטיס לגמר הגביע הראשון של לידס. איאן סיינט ג'ון ורוג'ר האנט הבקיעו לליוורפול שניצחה 1-2 בהארכה.

את חייו הבוגרים החל פיטר רידסדייל בעיבוד דגים ומשם עבר לניהול כח אדם עד שהגיע לתפקיד בכיר בחברת תרופות. בתחילת שנות ה-80 נכנס לעסקים ובנה חברה של חנויות ביגוד. החברה הייתה ספונסרית של לידס יונייטד בתחום ההלבשה וב-1986 הוצע לו מקום בהנהלה. ב-1996 השתלטה על לידס יונייטד קבוצת משקיעים בראשות כריס אקרס, יזם שעשה בהמשך מאות מיליונים מהקשר בין ספורט לטכנולוגיה, ובתוך זמן קצר הם לקחו את לידס לבורסה. קצת אחר כך אקרס בחר למכור את אחזקותיו. וביוני 1997 החליף פיטר רידסדייל את ביל פודרבי כיו"ר הקבוצה.

לרידסדייל היה די הרבה מזל בתחילת הדרך. בטיסה של הקבוצה מלידס ללונדון בשנתו הראשונה בתפקיד התפוצץ מנוע בהמראה, אבל הטייס, בתושייה נדירה הצליח לנחות נחיתת אונס ולהציל את הקבוצה. בהמשך קיבל המנג'ר ג'ורג' גרהאם הצעה מטוטנהאם וביקש להשתחרר. רידסדייל מינה לתפקיד את עוזרו של גרהאם, דייויד אולירי.

זה היה זיהוי לא פחות ממבריק. את עונת 97-98 סיים אולירי במקום החמישי ובשנתיים הבאות התקדם מקום אחד מדי שנה. אולירי עשה את זה עם הרבה שחקנים צעירים שגדלו במועדון, או נרכשו בתחילת הקריירה שלהם. העיתונות האנגלית תיארה את רידסדייל כמודל ליו"ר האידיאלי בעסקי הכדורגל. שילוב של איש עסקים צעיר ומצליח עם אוהד נלהב. אנטיתזה לניהול הקר של היונייטד האחרת שבצד המערבי של הגבעות. כשדיברו באנגליה על הצורך של שילוב אוהדים בהנהלה אמר רידסדייל שהוא מסכים: "אני הייצוג של האוהדים בהנהלה".

פיטר רידסדייל האוהד גדל כשקבוצותיו של דון ריווי פירקו בציניות ובאינטליגנטיות את היריבות הנאיוויות באנגליה. "אם הייתם אומרים למישהו בשנת 1974 שמנצ'סטר יונייטד הוא מועדון גדול יותר מלידס, לא היו מקבלים את הדברים", הוא אמר פעם בראיון ל'אינדפנדנט'. הוא הוסיף שם עוד משפט משמעותי מאד לחשיבה שלו: "אני לא מוכן לקבל את ההנחה שמנצ'סטר יונייטד הוא מועדון כל כך ענק ואנחנו מפגרים בהרבה. זה לא מתקבל על הדעת כשמסתכלים על העיר שלנו וההיסטוריה שלה". ההיסטוריה של לידס בהקשר למנצ'סטר הוא המאבק בין יורקשייר ללנקשייר, שחוזר למלחמות השושנים במאה ה-15.

מנצ'סטר יונייטד מילאה תמיד תפקיד מרכזי ברטוריקה של רידסדייל ובזו של אולירי. בהספד שכתב רידסדייל על בילי ברמנר בתכניית הקבוצה בסוף 1997 הוא לא הזכיר את האליפויות. הוא הזכיר שברמנר כבש פעמיים שער ניצחון בחצי גמר מול מנצ'סטר יונייטד. אולירי אהב לספר שאלכס פרגוסון הוא המודל שלו וכי הוא יבנה את הקבוצה על בסיס רחב של שחקני בית. הוא אפילו הביא בשלב מסויים כעוזרו את בריאן קיד, שנחשב לאיש שמאחורי טיפוח הדור של דייויד בקהאם ופול סקולס במנצ'סטר יונייטד.

גם רידסדייל ראה במנצ'סטר יונייטד לא רק אוייב היסטורי אלא גם מודל לניהול. כך למשל הינדס עסקה בה, בדומה למצב במנצ'סטר יונייטד, רכשה חברת 'סקיי' 9.08% ממניות הקבוצה. גם לידס הקימה לעצמה ערוץ טלוויזיה. צירוף 'סקיי' לבעלות והקמת ערוץ טלוויזיה הם לא צעדים עסקיים רגילים. לידס הצטרפה בכך לקבוצות הגדולות, בהן גם ליוורפול וארסנל. ומעכשיו הצהירה כי הקבוצה מעוניינת לשווק את זכויות השידור שלה בעצמה.

גם באנגליה המועדונים מתחלקים לגדולים שרוצים הסכמי שידור פרטיים, לקטנים שרוצים שכספי השידורים יחולקו בשוויוניות. אבל בגלל המימדים הגלובלים העצומים של אהדת מנצ'סטר יונייטד וליוורפול, מעדיפים גם מועדונים עם בסיס אהדה גדול לא פחות מלידס - למשל ניוקאסל או אוורטון - לתמוך במודל השוויוני והשפוי יותר. אבל רידסדייל היה אוהד. הוא ראה בדמיונו את לידס כאחת הקבוצות הגדולות באירופה. בכדי להיות לקבוצה גדולה כל כך הוא סידר ללידס הלוואה בנקאית גדולה של כ-60 מיליון לירות שטרלינג.

גם ב-1 לינואר 2000 לידס הייתה במקום הראשון. אבל ב-12 לינואר אותה שנה, שלושה ימים לאחר ניצחון 2-5 על מנצ'סטר סיטי בגביע, שלושה שחקנים - לי בויאר, ג'ונתן וודגייט ומייקל דיובארי - היו מעורבים בתקרית בה הוכה קשות ספראז נאג'יב, צעיר ממוצא פקיסטני. זה קרה ב'מג'סטיק', מועדון לילה לא כל כך יוקרתי ליד תחנת הרכבת של לידס.

הפארסה המשפטית נמשכה כשנתיים וכללה את העברת המשפט מלידס להאל בגלל חשש לאי-אובייקטיוויות של המושבעים, הסכמתו של דיובארי להיות עד תביעה ומשפט חוזר בגלל ראיון עיתונאי שנתן אביו של ספראז. בסיום זוכו בויאר לחלוטין ו-וודגייט מההאשמות המרכזיות, לאחר שהוציאו מיליון לירות שטרלינג על עורכי דין.

לי בויאר וג'ונתן וודגייט מעולם לא הושעו על ידי הקבוצה. במקביל היה בלתי אפשרי לשחרר את דיובארי, שהוא שחור ומקורב לשחקנים כמו ריו פרדיננד ולוקאס רדבה. אולירי טען לאחר פיטוריו "בעיות מחוץ למגרש מנעו ממני שתי אליפויות". "למה כששחקנים בצ'לסי הורשעו בתקיפה, הקבוצה לא התסתבכה בדעת הקהל?", שאל פיטר רידסדייל עיתונאי של ה'גרדיאן', וענה בעצמו: "כנראה כי שם לא היה המרכיב הגזעי בסיפור".

וזו הטרגדיה. רידסדייל שגה קשות למרות שכאוהד הוא דווקא ידע את ההיסטוריה והבין את הבעייתיות. ב-1965 לידס הייתה לקבוצה הראשונה לשתף שחקן שחור - אלברט יוהאנסון - בגמר הגביע. אבל המועדון נותר לעולם חשוד בגזענות, הרבה בגלל המוניטין של העיר. גזענות קיימת כמובן בכל אנגליה, אבל בלידס מתלווה אליה מרכיב ממסדי שמזכיר את דרום ארצות הברית. ב-1969 רצחו שני שוטרים לבנים מהגר מניגריה והשליכו את גופתו לנהר האייר. מהומות הגזע שפרצו בעיר חזרו אליה שוב בשנות ה-70 וה-80. גם פרשת וודגייט ובויאר התרחשה בתקופה בה רציחות חסרות פשר של נהגי מוניות ממוצא פקיסטני הסעירו את יורקשייר. במיוחד כשהמשטרה לא הצליחה כלל בנסיונות לפענח אותם. העניינים הפכו גרועים יותר כששני אוהדי לידס יונייטד נרצחו בטורקיה לפני משחק חצי גמר גביע אופ"א מול גלטסראי, והרבה רגשות קשים של האוהדים נותבו כלפי האוכלוסיה המוסלמית של העיר. "אני בספק אם לידס תהיה אי פעם מועדון אהוב", הוסיף רידסדייל באותו ראיון ל'גרדיאן'.

המשפט הזה, עם כל תחושת הקיפוח היורקשיירית שהוא משקף, מגלם את הטיפול הכושל של לידס בפרשה. הוא לא מתאים למועדון שרוצה לממן קבוצת כדורגל בסדר גודל ענק, וצריך לשווק את עצמו בעולם שכולל שווקים אסיאתים. המשפט משך אל לידס סטריאוטיפים שרידסדייל ניסה מאד לבער בעבודה קהילתית מאומצת. למשל של תרבות אלכוהול בקבוצה. למשל חוסר המקצוענות בסיטואציה בה כוכבים שמרוויחים כ-20 אלף פאונד בשבוע, מסתובבים במועדון שהוא מגנט לצרות. והגרוע מכל, מועדון שקיווה לנגוס בפופולריות העולמית של מנצ'סטר יונייטד, עדיין מצטייר בקהילה שלו עצמה כקבוצה של דרום לידס - אזור לבן, רובו מעמד פועלים, נגוע בבעיות גזענות. באותה כתבה ב'גרדיאן' צויין כי בשנת 2002 לא הועסק בלידס יונייטד אפילו אדם שחור או אסיאתי אחד שאינו שחקן כדורגל.

בינואר 2000 לידס יונייטד לא רק הייתה ראשונה, היא הייתה הדבר הבא בכדורגל האנגלי. במיוחד כשארסנל וליוורפול כל כך אירופאיות ומנצ'סטר יונייטד פורשת ביהירות מהגביע האנגלי בכדי לשחק בטורניר בברזיל. במשך שנתיים לידס עדיין הייתה קבוצה מצויינת, אבל כזו שמזוהה עם חוליגניזם וגזענות. לא שייכת לתדמית החדשה של הכדורגל. לא אטרקטיווית לספונסרים ומשקיעים. באופן אירוני לידס יונייטד באמת חזרה להיות מה שהייתה בשנות ה-70.

אבל בעונת 1999-2000 לידס גם משכה את מאבק האליפות אל תוך פברואר וגם העפילה לשלב המוקדם בליגת האלופות. רידסדייל ואולירי הרגישו שהם מוכנים ועשו את הדבר האחד שאסור למועדון כדורגל לעשות בכספי הלוואות. הם קנו בהם שחקני כדורגל. לידס אמנם הרוויחה מעיסקאות הקנייה והמכירה של שחקנים כמו ריו פרדיננד וג'ימי פלויד האסלבנק - אבל האמת היא שהשבחת כדורגלנים היא עסק לקבוצות קטנות שאינן מתחרות על התארים הגדולים. עבור קבוצות שנמצאות במאבקי אליפות מכירת שחקנים מסיבות כספיות היא מכה מקצועית ומוראלית. את זה יגלו בלידס כשיאלצו למכור את ריו פרדיננד. מסע הרכש שלהם היה לא רק הרפתקני, אלא גם חסר מזל. הם החלו לקנות בשיא בועת הכדורגל. כשמחירי שחקנים יצאו מפרופורציה.

כשאוליביה דאקורט צורף לקבוצה בקיץ 2000 ב-7 מיליון לירות שטרלינג הוא היה הרכש היקר בתולדות הקבוצה. אבל בתוך קצת יותר משנה לידס תוציא יותר מ-50 מיליון לירות שטרלינג - כולל 6 מיליון על וידוקה, 12 מיליון על רובי קין, 12 מיליון על פאולר ו-18 מיליון על פרדיננד. היא בעצם שיעבדה את עצמה לכספי ליגת האלופות.

המבנה התמוטט בשבוע הראשון במאי 2001. לידס, שהתקשתה בפתיחת העונה, התאוששה בהמשך ושרדה בליגת האלופות את ברצלונה, מילאן ולאציו בשלבי הבתים, ואת לה קורוניה ברבע הגמר. גם בליגה היא חזרה לצמרת, וניצחון חוץ 1:2 על ליברפול נתן לה יתרון במאבק על הכרטיס השלישי של אנגליה לליגת האלופות ארבעה מחזורים לסיום.

המשחקים עם ואלנסיה נועדו לשבוע הראשון במאי, כשביניהם משחק חוץ מול ארסנל. אולירי דיבר בתחילה על מתן מנוחה להרבה שחקנים במשחק מול ארסנל. אבל המשחק מול ארסנל היה האפשרות הריאלית יותר לחזור לאירופה ולידס הייתה לחוצה פיננסית. ברגע האחרון אולירי שינה את דעתו וכמעט לא החליף שחקני הרכב בין שלושת המשחקים. אחרי 0-0 ביתי מול ואלנסיה והפסד 2-1 בהייבורי לידס הובסה 3-0 על ידי ואלנסיה במסטיה, כשאלן סמית' מורחק בזמן פציעות. בחדר ההלבשה התברר שמייקל אואן הבקיע פעמיים והשיג לליברפול נקודה בצ'לסי. המיליונים של ליגת האלופות ירדו לטמיון.

ההימור הכלכלי-ספורטיבי של רידסדייל נכשל. עוד כמה חודשים של כדורגל טוב בסוף 2001 לא שינו את התמונה. גם אחרי מכירת ריו פרדיננד ורובי קין החובות של לידס הם היום 78 מיליון לירות שטרלינג. 6 מיליון מתוכם הם הריבית של השנה האחרונה בלבד. הערך הדמיוני שמצמידים עיתונים פופולרים לשחקני כדורגל הוא לא פתרון. כי שוק השחקנים היקרים מת לגמרי. בכל אירופה בוצעו הקיץ לא יותר מחמש עסקות של שחקן תמורת מזומן שערכן יותר מעשרה מיליון לירות שטרלינג. זמנים רעים להיות בחובות.

מניות הקבוצה, שפעם הגיעו עד 50 פני ושיקפו ערך של כמעט 170 מיליון לירות שטרלינג, ירדו לאחרונה אל סביבות ה-5 פני. באוקטובר כשהמחיר הגיע לשפל כל הזמנים, פיטר רידסדייל רכש לעצמו כמיליון מניות, בנסיון לעורר אופטימיות והתלהבות בשוק.