חבל שזה נגמר רק באף שבור

ייאמר ויובהר מראש: לא הייתי נוכח אתמול באוסישקין בעת שקרתה התקרית, וכמו רובכם, ניזונתי רק מידיעות של כתבים שנכחו במקום. דבר נוסף: אינני קורא לאלימות כלל וכלל אבל יש גבול.

יש גבול למה שמותר לומר ולמה שאסור לומר, וכשמישהו חוצה את הגבול, מגיע לו לחטוף. ככה, פשוט, ואת בלבולי המוח על חופש הביטוי תשאירו ליפי הנפש. לו אני במקומו של שלף, הייתי מגיב באותה צורה בדיוק, ואולי אף גרוע יותר. אלימות מילולית, שמכוונת למקומות שלא מוגנים על ידי עור ורקמות שרירים, יכולה להיות הרבה הרבה יותר חמורה מאלימות פיזית. פגיעה ברגש יכולה להכאיב יותר, הרבה יותר, מכל אף או עצם שבורה. לכן, לומר שגור שלף החזיר לאותו נער כגמולו, רק תעשה חסד עם שבור האף.

מה שהכי הדהים אותי אתמול במסיבת העיתונאים המאולתרת שכינס שלף היה הנסיון שלו להסביר כמה אביו ז"ל תרם לאגודת הפועל בכלל ולמועדון הפועל ת"א בפרט. מה הקשר למען השם? כך אתה חש גור? שאתה צריך להסביר מה אביך עשה ותרם? ואם אביך כלל לא היה קשור לענף הכדורסל? אין זה משנה בכלל. מוות הוא הנושא הרגיש ביותר ומספיק שאותו אוהד מודה בכך שהוא הזכיר את אביו המנוח של שלף כדי להצדיק את התגובה האלימה.

שלף גם ביקש להתנצל אתמול "בפני כולם". על מה אתה בדיוק מתנצל מר שלף? אין קשר בין עובדת היותך קפטן הקבוצה והנבחרת של המדינה לבין האירוע. היה לך חשוב להבהיר שאחרים, בעיקר אוהדי ושחקני כדורסל צעירים, לא ילמדו ממך ולא יקחו דוגמא מהתנהגותך? אני אומר לך – אם ביטויים בנושאים רגישים מעין אלה יועלו שוב - לא רק שצריך, אלא גם חובה עליך ועלינו לעשות מה שצריך כדי לנגע את התופעה המכוערת הזו מתוכינו.

ולמי שההדברים נראים קצת באוויר, אני נותן בזאת הבטחה. כאוהד בית"ר ירושלים מיום היוולדי. אני מודיע בצורה שאינה משתמעת לשני פנים: ביום בו אוהדי בית"ר יקללו את אביו ז"ל של קפטן הפועל ת"א שמעון גרשון, שנהרג בעת מילוי תפקידו כשוטר במהלך מרדף, אני מוריד את הצעיף, עוזב את היציע ומניח את הצהוב-שחור בצד. לתמיד. תאמינו לי שזה יכאב לי לא פחות מאף שבור.