הערב שבו התאהבתי בספורט הישראלי

האירוע שנערך בויינגייט לציון 50 שנות ספורט אולימפי התחיל בדיוק כמו כל האירועים. קבלת פנים משעממת, עוגות חנק ואינסוף עסקנים בחליפות.

השוני הבולט היה בכך שהיה זה טקס צנוע. אולי בגלל שהיה כל כך צנוע חצי אולם היה ריק. לא היו שם כל מיני פינוקים, כאלה שיכולים לגרום לכל מלחכי פינכה להגיע. הטקס הזה הזכיר למעשה טקס של מדינה קטנה וצנועה שמאמינה באמת בכוחה לשנות את העולם. לערב אחד בווינגייט חזרנו חמישים שנה אחורה. לטובה.

בהתחלה התאהבתי ביום טוב סמיה, יו"ר מועצת ההימורים. בין כל העסקנים שדיברו בצורה בנאלית , בלט קולו של האיש שלפחות בעייני, היה הכי משכנע. איני מכיר את סמיה ורק אתמול גיליתי שהוא היה אלוף פיקוד דרום. הוא באמת דיבר כמו גנרל אבל ה-ח' וה-ע' הגרוניות והדיבור על כך שחייבים להשקיע בדרוזים עשו את שלהם. יום טוב סמיה לא רוצה שיחשבו שהוא ראש של גוף הימורים ומתעקש על כך שהמועצה מעודדת את הספורט בישראל. אותי , עודד אתמול יום-טוב סמיה, שנראה היה כמו מדריך נוער בפנימייה לצברים ועולים, אי שם בשנות החמישים.

הספורטאים התרכזו ברובם בצד הימני של האולם. הישראלים ישבו ביחד והעולים ישבו ביחד. כמו פעם, בקיבוץ. ואז התאהבתי במשפחת אברבוך. הוא ישב שם עם בתו הקטנה והמקסימה, אישתו ועוד אדם שהיה אולי הסבא. הם כמעט ולא הבינו מילה ממה שנאמר בנאומים המשעממים ברובם אבל הם התרכזו ושתקו. כשהוקרן סרט שסקר את האירועים הגדולים בהיסטוריה הספורטיבית שלנו, היה קטע קטן בו נראה אברבוך קופץ לגובה. הילדה הסתכלה על אמא, הסתכלה על אבא והסמיקה. נראה היה שרק היא שמה לב לכך שאבא היה עכשיו על המסך. היא לחשה משהו על אוזנו של אביה, שנישק את לחיה. גם אבא שם לב. ליד אברבוך ישבו גלית חייט וסרגיי סחנובסקי, המחליקים האולימפיים. גם הם לא הבינו מה קורה כאן, אבל הקשיבו בדריכות לנגן הכלייזמר שהנעים לצופים את הערב.

מעל העולים, ישבו להם הצברים. הנה גל פרידמן, אלוף העולם בגלישה עם חברתו. והנה הם השייטים ניקה קורנצקי, ורד בוסקילה , גידי קליגר ואודי גל. עוד בסביבה ניתן למצוא את אריק זאבי ויואל "קוסטה" מהג'ודו שהגיע לארץ בגיל צעיר אבל נחשב כצבר הרבה בזכות העברית שוטפת.

הישראלים מריצים צחוקים. כשתמונתו של גל פרידמן מופיעה על המסך, השייטים עושים פאדיחות לגל. הבת של אברבוך מסתובבת וצוחקת לעצמה. סוף סוף משהו ששובר את הרצינות שסובבת אותה. אחר כך כולם עולים לקבל כסף. אברבוך לוחש מזל טוב לקולגות ובקושי שומעים אותו. קלגנוב, ההוא מהקייאקים קצת עצבני ולא רוצה להצטלם או לדבר עם עיתונאים. האלה מדגניה ב', כאלה מתנשאים ולא רוצים להשתתף בשום פעילות חברתית.

המדריך סמיה עומד בצד ומסתכל על האירוע. יש עוד מה לשפר הוא בטח חושב לעצמו, אבל בסך הכל יש למי לבנות מגרשים חדשים ובריכה אולימפית ראשונה בהיסטוריה של המדינה הצעירה.