ביציע המזרחי לא ממהרים להלחין שירי הלל לנמני

את ה-5 במאי 2001 לא נשכח, אוהדי בית"ר ירושלים, עוד זמן רב. בית"ר החבולה והפצועה מאותה עונה, הגיעה לבלומפילד למשחק מול מכבי ת"א שכבר לא קבע כלום לאף אחת. מכבי תסיים שלישית בכל מקרה ובית"ר, לאחר עונה כל-כך שערורייתית אחרי פרשת אלי גוטמן וגד זאבי, רצתה רק לצאת כבר לפגרת הקיץ ולהתכונן לעונה הבאה. למכבי היה זה משחק אחרון לקראת מפגש חצי הגמר מול הפועל ת"א והיא רצתה להוכיח שהיא מצויה בכושר טוב.

אלא שגם מעט מאוהדי בית"ר, שטרחו להגיע לבלומפילד להמשיך לעודד את הקבוצה גם בעונה כזו איומה, לא האמינו להשפלה שצפויה להם. מכבי ת"א פשוט התעללה בבחוריו של ניסים בכר והשפילה אותם עד עפר. המשחק הסתיים בתוצאה שהידיים שלי עדיין רועדות כשאני כותב אותה: 7:0. אחת התוצאות המשפילות ביותר שחטפה הקבוצה (ותעזבו אותי מה-10:0 של ת"א מול חיפה. אותי לא מעניינות צרות של אחרות).

המנורה כבתה, כמו גם הלבבות של האוהדים, אבל זו לא היתה התוצאה כמו היריבה שמנגד וזה שעמד בראש החץ: הדון קורליאונה המתנשא - אבי נמני. שחקני מכבי, והוא בראשם, פשוט לקחו על עצמם כמטרה ברורה להשפיל את הקבוצה, לרמוס אותה, למחוק אותה לחלוטין. נמני כבש באותו משחק שלישיה, בישל שניים והיה המצטיין במגרש, כאילו שאם מכבי היתה כובשת רק שישה שערים זה לא היה מספיק לה כדי לזכות באליפות.

אני נשארתי לצפות במשחק ששודר בשידור ישיר בטלויזיה. את החיוך של נמני בראיון שאחרי אני לא אשכח כל חיי. חיוך של שחקן שפשוט מאושר על ההשפלה שהנחיל, במו רגליו, לקבוצה השנואה מירושלים. יהיו לא מעט שיגידו שאותו משחק מביש היה זה שהוריד לחלוטין את הבטחון לשחקנים והשפיע עליהם גם בעונה שאח"כ בעת שבית"ר, כזכור, היתה כבר עם רגל וחצי בליגה הלאומית ורק נס הציל אותה מירידה במחזורי הסיום.

אבי נמני היה בדרך לבית"ר כבר במרץ 2000, קובי בן גור קיבל לידיו אז את הבעלות על הקבוצה כשאלי אוחנה היה המאמן, אלא שכל ההתעסקות בבית"ר היתה סביב היחסים של הבעלים עם המאמן ולא על הבאת שחקן כזה או אחר. גם במהלך קיץ 2000 הציע סוכנו של נמני את השחקן לבית"ר. בית"ר, בהנהלה חדשה, הכחישה לחלוטין מגעים עם השחקן. כמה חודשים מאוחר יותר, כשהתפוצצה פרשת נמני-שרף, האשימו במכבי ת"א את בית"ר שהמגעים עם השחקן הובילו להתנהגותו של נמני. כבר אז, אצל האוהדים לא היתה יכולה להיתפס העובדה שנמני ינחת בטדי.

עבור האוהדים הירושלמים, אבי נמני הוא המזוהה הגדול ביותר של מכבי ת"א, לא יכול להיות שחקן שכל כך מזוהה עם הקבוצה הצפונבונית. עם איציק זוהר זה היה שונה. כשזוהר הגיע לקבוצה היה ברור שמגיע שחקן נשמה שכל חייו רצה להגיע אליה, מה גם שהיה ברור שזוהר מגיע כדי לקחת אליפות, לא פחות מזה.

ומה נמני כבר יעשה בבית"ר? שואלים האוהדים. איך אפשר לעודד סמל מכביסטי כל כך מובהק? מה גם שספק גדול מאד אם הוא ואיציק זוהר מסוגלים בכלל לחזור לשתף פעולה יחד. יחסיהם על המגרש ומחוצה לו ידעו תמיד עליות וירידות, הרבה יותר ירידות.

אז נכון שמכבי ת"א היא לא השנואה הכי גדולה של הירושלמים, הפועל ת"א היא פי כמה וכמה, אבל ספק אם הגעתו של נמני תהיה צהלה כל כך גדולה. נמני ניצח הרבה משחקים מול בית"ר, אי אפשר לשכוח את חצי גמר הגביע בעונת 98, כשמכבי מנצחת לאחר שקיבלה פנדל על נמני שלא היה ולא נברא בהצגת בלרינה מושלמת. אבל את אותו 7:0 משפיל? לא לא לא. ביציע המזרחי לא יכולים לשכוח וגם לא לסלוח.

מצד שני, אם פיגו הפך להיות אליל בריאל מדריד, ואם אוהדי מכבי ת"א ידעו לתת כבוד למלמיליאן, אולי גם בבית"ר יוכיחו שמשקעי עבר אפשר לשים בצד, הכל למען לבנות חזרה קבוצה ולהדליק שוב את המנורה.