להקיף את הכדור: ראיון כדורסל חובק עולם עם דן שמיר

במסגרת הפודקאסט "באשמורת הבוקר", אורי נכטיילר ואני זכינו לראיין את דן שמיר, מאמנה הטרי של הניו זילנד ברייקרס מהליגה האוסטרלית. את הראיון המלא ניתן למצוא בתחתית הכתבה, אשר מתמקדת בכמה מהפנינים שסיפק המאמן הוותיק.

שאלת החימום שלנו נגעה לנבחרת העתודה, ולקחה את השיחה למקום מוכר אך בעייתי - איך השחקן הישראלי מצליח כל כך בגילאים הצעירים, אך ההתפתחות שלו נעצרת בהגיעו לבוגרים?

"אלה שאלות שקשה לענות עליהן", הוא מלין. "אני לא אוהב יותר מדי להיכנס לדברים שקשה למדוד אותם. בוא נגיד שהיו לא מעט שחקנים ונבחרות שלא כל כך הצליחו ויצאו מהם הרבה מאוד שחקנים טובים. לעומת זאת יש הרבה מאוד נבחרות שהצליחו ולא יצאו מהם הרבה שחקנים לנבחרת הלאומית. זה לא תמיד ממש אחד לאחד". שמיר דואג למסגר את הדיון בצורה מאוזנת, בלי ליפול במלכודות הרגשיות שהנושא מביא איתו.

"כבר כמה שנים שלא מתחשק לי לתרום לדיון הקבוע של 'כמה זרים?' ו'כמה ישראלים?' ו'מי גדל איפה?' אני חושב שבסך הכל יש כדורסל טוב בישראל. גדלים שחקנים. המצב שלנו לא רע ביחס למדינות אחרות". לאט ובנחישות שמיר סותם את הגולל על השאלה הנצחית, ומקדם אותנו הלאה. פייר, צודק.

אבל גם פרופורציות הן משהו שצריך לקחת בפרופורציות. כפודקאסט שעוסק כמעט בלעדית ב-NBA, הרגשנו מחויבות אתית לשאול גם על צמד הכישרונות של אלופת אירופה הטרייה, דני אבדיה וים מדר, שמציתים את הדמיון של כל אוהד בכחול-לבן.

"גם בנושא הזה אני לא המומחה הכי גדול", הוא מסייג, "אבל אני חושב שזה די ברור לכולם שדני אבדיה, עם האורך שלו ומה שהוא יודע לעשות עם הכדור, ואיך שהוא הוכיח את עצמו בשנים האחרונות - אז כנראה שיש פה שחקן מיוחד מאוד בקנה מידה ישראלי".

כשעוברים למדר שמיר מפנה את הזרקור לקולגה: "אני חייב לתת קרדיט עצום למי שהיה עוזר מאמן שלי, עופר רון. הוא אמר לי לפני כמה שנים, ולא רק לי, כשהוא רק התחיל לעבוד עם ים מדר שייצא ממנו שחקן גדול".

לכל פרקי הפודקאסט "באשמורת הבוקר"

כששמיר נשאל על המסלול האישי שלו, על הדרכים שבהן הוא מודד את ההתקדמות ואת ההצלחה שלו, משהו בו ניצת: "אני באמת אוהב לעשות את רוב ההחלטות שאני עושה עם הגיון מסוים - אם זה איזה כיסוי לבחור בפיק-אנד-רול, אילו זריקות אנחנו רוצים לקחת, אילו שחקנים אנחנו רוצים להביא וכן הלאה. אני אוהב הגיון. הגיון בא מנתונים. תשובה ממש לשאלה ששאלת קשה למצוא בנתונים. אפשר להסתכל על חשבון הבנק, ואפשר להסתכל על כמה ניצחונות ניצחת. אבל הם לא תמיד מספרים את הסיפור. לכן אני לא כל כך מתעסק בזה, אני לא בנאדם שאוהב להתעסק בדברים שלא עוזרים לי".

הגישה החותכת של שמיר מובילה אותנו ישירות לכאן ועכשיו, והבחירה האמיצה שלו להגיע לליגה האוסטרלית. "זה משהו שכשאתה כבר בביזנס המון זמן, אתה והמשפחה כבר צריכים להתרגל אליו. שינוי זה חלק מאוד בסיסי בחיים שלנו [המאמנים]". שמיר מבהיר את עמדתו בנושא הקריירה של מאמן. כבר מתחילת השיחה ניכר כי אחד הכוחות המרכזיים של שמיר הוא היכולת להבחין מה נתון ומה לא נתון לשליטתו. פתאום לעקור יחד עם המשפחה לניו זילנד לא נשמע מופרך כל כך.

"קסם לי מאוד הצד המקצועי", הוא מסביר. "ולמשפחה זאת סוג של הרפתקה, הזדמנות לחיות במקום קצת אחר. גם אם לעבור לאילת, או לגליל, או לירושלים. אני עברתי פעמיים למוסקבה, ובסופו של דבר זה די אותו דבר - עולים על מטוס, טסים קצת יותר רחוק במקרה שלנו, מגיעים, מתמקמים, מנסים לנצח כמה שיותר משחקים, לא חושבים הרבה מעבר לזה".

שמיר לא חושש מהמעבר לצד השני של הגלובוס, לליגה זרה, עם השד-יודע-כמה ניואנסים חדשים שצריך לשנן. להפך - ניכרה הקלה מסוימת בקולו. ליגה אחת, עם תשע קבוצות כולל הברייקרס. על פניו המשימה נראית ברת-ביצוע בעליל, בטח לעומת המטלות הבלתי-נגמרות שהיו לו בארץ.

"רוב האנשים מעדיפים להיות כמה שיותר זמן בבית, בזמן הקיץ, להגיע לסיטואציה החדשה שלהם שבוע-עשרה ימים לפני תחילת האימונים. אנחנו עשינו את זה קצת אחרת. עברנו לכאן בתחילת יולי. מכל הבחינות רצינו להיות פה כמה שיותר זמן. והדבר המשמעותי פה זה שזו באמת סיטואציה מקצועית חדשה לחלוטין".

את משימות ההכנה לעונה שמיר תוקף בדרך היחידה שהוא מכיר - בכל הכוח, ובלי לבזבז זמן על שאלות עם תשובות מבלבלות. "איך אני מתמודד עם זה? אני פשוט משקיע בזה את כל מה שאני יכול". בחודשים האחרונים שמיר חורש על משחקים ונתונים של הקבוצות היריבות, כמו גם השחקנים שלו, במטרה להכיר את הליגה. אבל הוא לא מתכוון להסתמך רק על המחקר המקיף שהוא עורך בעצמו.

"בארץ, במהלך השנה מאמן צריך ללמוד בערך 30 קבוצות, עם הליגה בארץ והליגה האירופית וכן הלאה. אז פה צריך ללמוד שמונה קבוצות כמו שצריך. אבל מצד שני אני מאוד מודע לזה שאני במקום חדש". וכאן נפתח לנו צוהר ראשון לדרך שבה שמיר מתכונן לחלוק את הנטל החדש עם האנשים סביבו. "אני אפילו לא יודע מה אני לא יודע, בשביל זה יש לי צוות. גם הפתיחות שלי עם השחקנים - השחקנים שלי גם כן יודעים שאני חדש ואני צריך את תשומת הלב שלהם לפרטים. עשיתי את זה גם בישראל עם שחקנים כמו שלומי הרוש, גיא פניני וגוני יזרעאלי. אני אעשה את זה גם פה, זה משהו שבא לי מאוד טבעי".

כדי להשלים את התמונה שמיר מדבר על הבאתם של סקוטי הופסון, סק הנרי וקורי וובסטר - שחקנים שמכירים אותו מהליגה הישראלית - כדמויות תומכות שאמורות להקל את ההתאקלמות בליגה האוסטרלית.

בסך הכל שמיר יודע שהניסיון המגוון שלו יאפשר להתמודד גם בסיטואציות חדשות. אך יש שחקן אחד שהגיע העונה לברייקרס, המציב לשמיר אתגר מסוג אחר לגמרי. אר ג'יי האמפטון בן ה-18 ויתר על ההזדמנות לשחק במכללות כדי להפוך למקצוען, ולהעביר בניו זילנד את העונה הקרובה טרם הכנסת שמו לדראפט ה-NBA - בו הוא צפוי להיבחר גבוה מאוד.

"לא רק אתכם זה מעניין", שמיר פותח, וניכר שהוא עצמו לא מתרשם או אפילו נהנה במיוחד מהקרקס התקשורתי סביב הגארד הצעיר. "כולם שאלו אותי על אר ג'יי האמפטון. כל הזמן. כולם מדברים עליו".

בשנים האחרונות פתחה הליגה האוסטרלית את שעריה לפרוספקטים הצעירים שלא רוצים (או לא יכולים) לעבור ב-NCAA טרם כניסתם למקצוענים. האמפטון מצטרף לשמות כמו ברנדון ג'נינגס (רומא, איטליה), עמנואל מודיאיי (גוואנדונג, סין), טרנס פרגוסון (אדלייד, אוסטרליה) ובן המחזור לאמלו בול (יאוורה, אוסטרליה). במטרה למשוך את הכישרונות הצעירים החליטו ב-NBL לאפשר להכניס אותם לסגל תחת קטגוריה נפרדת משלושת הזרים המותרים לקבוצה - וכך נולד חוק "הכוכבים הבאים".

משנת 2006 ה-NBA מכריחה את הנרשמים לדראפט לחכות שנה מאז סיום התיכון. הפרצה הזו, שה-NBL מנסים להרחיב, עתידה להיסגר בקרוב, ונראה מה יעלה בגורל החוק החדש. עד אז יש לברייקרס את האמפטון, שצפוי למשוך קהל מקומי וסקאוטים אמריקאים בכמויות.

לאחר שהוא שם את הסחות הדעת הטורדניות בצד, שמיר מגלה: "זו באמת שאלה מאוד מעניינת. אני באמת חושב לא מעט על איך לעשות את זה, ועל המטרות שלנו. יש פה הזדמנות לעבוד עם כישרון שבדרך כלל לא עוזב את ארצות הברית. התפקיד שלי זה שהסיטואציה הזו תצליח. הוא בא לפה בגלל שהוא מבין שלכדורסל הבינלאומי יש הרבה מה לתרום לו בהתפתחות שלו כשחקן".

חשוב לציין שבניגוד לחלק גדול מקודמיו במסלול הטרנס-אטלנטי, האמפטון היה תלמיד נהדר, שהציונים שלו אפשרו לו לבחור לשחק בכל קולג' בארצות הברית, פחות או יותר. מדובר בהחלטה מושכלת מצדו, ולא בפעולה נואשת מכורח הנסיבות. שמיר מקבל ילד, פעוט במונחי כדורסל, אבל אחד עם ראש על הכתפיים. "הסביבה שבה הוא שיחק זה לא ריאל מדריד. הוא שיחק בתיכון עד היום, והוא יצטרך להגיע ולהתאים את עצמו מיד לשחק בליגה מאוד פיזית, מאוד איכותית, עם שחקנים מאוד טובים. זה כמובן מאתגר. עשינו את זה כי אנחנו חושבים שזה יכול להצליח".

שמיר אולי התרחק מהכדורסל האירופי, אבל הוא יישאר קרוב לליבו - במיוחד על רקע הקאמבק של חברו הטוב אטורה מסינה ליבשת, עם המינוי למאמן מילאנו.

"בשביל אדם כמו אטורה יש הבדל בין להיות אדם בתוך מערכת לבין להיות הבוס - זה שמנהל את המשחקים, זה שקובע את המדיניות. יש הבדל. הבחירה הזאת היא מובנת. הוא רוצה להוביל. נפגשנו לא מזמן, ישבנו לארוחת ערב כיפית מאוד, וראיתי שהוא מאוד מבסוט. ואני מאוד שמח בשבילו. מעבר להערכה המאוד גדולה כלפיו, שהיא מעבר להערכה אפילו, אני באמת אוהב אותו, ורוצה לראות אותו עושה את מה שהוא עושה, כי יש לו עוד הרבה כדורסל".

מעופר רון, דרך פיני גרשון, גוני יזרעלי ומסינה, השיחה עוברת בכל מיני תחנות בחייו של שמיר. אנחנו שואלים אותו גם על גלן רייס, ומנסים להבין סופית - איפה כישרון שווה את הבלאגן, ואיפה לא?

"אני אגיד את זה במלוא הכנות והפתיחות - אם הייתי יודע שזה יהיה ככה, לא הייתי לוקח אותו. ואז היינו מפסידים. לא היה לנו גביע, אולי, ולא הייתה לנו עונה כזאת מעניינת. אני מאוד זהיר בהבאת דמויות בעייתיות. אנשים טובים בחדר הלבשה יודעים לסדר דברים. היו לי שיחות מאוד טובות עם גלן לפני שהחתמנו אותו". שמיר כמובן היה זה שנתן את דו"ח הסקאוטינג להנהלה, תוך שהוא מזהיר את כולם מהפרופיל הבעייתי שלו. אבל בסופו של דבר, האופטימיות של דן כנראה דבקה גם באחרים. והשאר, סליחה על הקלישאה, היסטוריה.

עם כל הכבוד לגישה העניינית של שמיר, לא התכוונו לבזבז את ההזדמנות לנבור בנבכי מוחו של אחד המאמנים הכי מבריקים שיצאו מכאן. יצאנו לחקור - איך שמיר רואה את השינויים שעובר המשחק?

"שחקנים מוכשרים מגדירים את המשחק. שחקן בא ומביא איזשהו משהו, ואז כולם מחקים אותו. ואיזשהו מאמן ממציא איזה משהו ואז מוצאים לזה איזה פתרון בהגנה. זה כל הזמן משתנה…ואני חושב שהיום, בגלל האופי של המשחק, השחקנים המוכשרים מכתיבים חלק גדול מאיך שהמשחק משוחק".

גם האינטראקציה בינו לבין שחקניו עברה תהליך מרתק, ושמיר שופך עליו אור מיוחד: "בשנים האחרונות, זה כבר לא בדיוק חווית אימון כזאת שאתה בא ומלמד את הקבוצה שלך 'ככה אנחנו רוצים לעשות את זה'. הרבה פעמים השחקנים מביאים איזשהו אינפוט".

הקשר בין הכדורסל הבינלאומי ל-NBA דינמי ואדוק יותר מתמיד. ואם פעם אלה היו האמריקאים שמכתיבים את העתיד של המשחק, היום המצב קצת מורכב יותר. "בעשור האחרון ההשפעה הייתה מאוד דו-כיוונית. אני זוכר את הימים שבהם להחזיק סטרץ'-פור היה נחשב משהו אירופאי", הוא מזכיר. "השינויים הדרמטיים מתחילים כמובן בקליעה מבחוץ". שמיר מסוגל להסתכל ממרחק, ולא נותן למאמנים קרדיט שלא מגיע להם. "אני עוד מהדור שאמרו לא לזרוק שלשות בהתקפות מעבר. שלשה מכדרור הייתה נחשבת לזריקה לא טובה. אז איך זה קרה? השחקנים עשו את זה. הם שינו את האנליטיקס, לא המאמנים".

לקראת סיום, רצינו לדעת אם שמיר מזהה בענף מכנה משותף להצלחה, במן דרך עקיפה לבקש טיפ אחרון למאזינים. "כדי להצליח בתחום תחרותי, מדובר בקומבינציה של לא מעט דברים. אבל אם אני יכול להכניס אתכם למשהו שהוא מעבר לקלישאות הרגילות הייתי אומר שני דברים: הראשון - בעיקר בתחום הספורט המקצועני יש המון סיסמאות, ויש המון אנשים שמתנהלים בסיסמאות. הייתי אומר שהדבר הראשון הוא להיות מאוד פשוטים, ענייניים, ופחות פשטניים.

"הדבר השני, כשאני חושב על המוצלחים שאני עבדתי איתם - גם שחקנים כמו גיא פניני, שאראס ופארקר ומאמנים כמו פיני גרשון, דיוויד בלאט ומסינה וכן הלאה, אני חושב שהמכנה המשותף בין כולם - אין להם סף שובע, 'עשינו מספיק, ניצחנו מספיק'. אם אני צריך להצביע על משהו אחד - זה זה".