קשר משפחתי

מאת אורי בר-שביט


נתון ידוע: בישראל 6 מיליון תושבים. אם נוריד מהם 2 מיליון, שלא יודעים מה טוב בחיים (חרדים, יאפים מדושנים ובריות אחרות), ניוותר עם אוכלוסיית אוהדי כדורגל פוטנציאלית של 4 מיליון אישה ואיש. ליגת העל מונה 12 קבוצות - כלומר, קבוצה על כל 350 אלף איש. פחות או יותר.

המגזר הערבי בישראל מונה למעלה ממיליון איש. פוטנציאל אוהדי הכדורגל כאן הוא 800 אלף. כמה קבוצות כדורגל יש לאלה באותה ליגת על? נכון, א פ ס.

לפני כמה שנים דווקא הייתה נציגות למגזר בליגה הבכירה - הפועל טייבה. טייבה עלתה בקול תרועה רמה ולתקופה קצרה, החודש הראשון של הפגרה ליתר דיוק, נראה היה שיש תקווה לכדורגל הערבי בישראל. התקווה הזו התנפצה מהר מאוד על הקרקע הקשה של החובבנות בה נוהלה הקבוצה. רק היום מצליחים לחבר שם את הרסיסים והקבוצה מדורגת בצמרת הליגה הארצית.

מה שאפיין עד היום את קבוצות המגזר, שהגיעו לסף ההצלחה, היה הניסיון לחקות את התבניות המוכרות, מתוך מחשבה שתקציב מנופח יביא עמו תוצאות בהתאם. אף אחד בטייבה, טמרה או כפר קנא, לא לקח יותר מידי ברצינות את המשאבים המוגבלים העומדים מאחורי הקבוצות, ובעיקר לא עשה שום דבר שיוביל את המועדונים הללו לקראת ניהול מקצועני.

העונה מסתבר, מוכיחה קבוצה אחת שאפשר גם אחרת. איחוד בני סכנין הביאה השנה לשיא (...בינתיים) תהליך בן כמה שנים, שמטרתו לבסס דרך אחרת, דרך חדשה לקיומה של קבוצת כדורגל ערבי בישראל. בניסיון להבין את נוסחת הפלא המתפתחת בעיירה שבגליל המערבי (21 אלף תושבים), יצאתי לסכנין ופגשתי את הנפשות הפועלות.

האיש העיקרי שעומד מאחורי ההצלחה של איחוד סכנין הוא יושב הראש של הקבוצה, מאזן גנאים. גנאים, קבלן מצליח ובעל שם, היה זה שהוביל את מהלך האיחוד לפני 8 שנים, בו הפכו הפועל ומכבי ל"איחוד", והקבוצה הפכה מדיירת קבע בליגה ב' לשחקנית צמרת בליגה הלאומית. מסביר האיש עצמו: " כשאתה (טייבה) עולה ליגה בלי ניהול טוב וניהול תקציבי טוב אתה נופל. נקודת המפתח היא התבגרות של ההנהלות - אם היום יש לי 3 מיליון שקל אני צריך לבנות ב-3 ולא ב-5, במה שיש לך ביד. את זה לא ידעו לעשות פעם. אתה מוציא יותר ואז נכנס לחובות ונופל".

את בעיית העיניים הגדולות פתרו בסכנין, אבל זה עדיין לא מסביר את כל השינוי. אחת הגאוות הגדולות של מאזן גנאים וחבריו לנהלה, היא גרעין שחקני הבית עליו הצליחו לשמור.
מסביר כתב "ראשון" וקול ישראל בערבית, עדנאן טרביה: "יש שבעה שחקני בית טובים, שמהווים את עמוד השדרה של בני סכנין. זה שיש בסיס מקצועי מאפשר להביא רכש טוב ובעמדות הנכונות ומקל על שחקני החיזוק את ההשתלבות בקבוצה. יותר קל להוסיף שחקנים טובים שיחזקו קבוצה, מאשר לבנות כל פעם קבוצה מחדש".

הנקודה המשמעותית ביותר, כנראה, בסך הגורמים המרכיבים את ההצלחה של המועדון: האווירה המשפחתית. כל מי שדיברתי אתו, חברי ההנהלה, שחקנים מבית ומחוץ, אוהדים ואפילו עיתונאים, כולם מתארים את הקבוצה כמשפחה. זהו סוד ההצלחה האמיתי של בני סכנין. מאזן גנאים הגיע לתובנה פשוטה: לכדורגל במגזר יש חסרונות ברורים ברמת התשתיות והמשאבים, בקרב של "מי יותר גדול" אין לו סיכוי מול הקבוצות היהודיות. לכן צריך לחפש את היתרון היחסי וללכת אתו. היתרון היחסי במגזר הוא המרכזיות של הכדורגל בחיי הקהילה. גנאים הוציא את שיטת "החמולות" מחוץ לניהול, אבל עטף עם המשפחתיות הערבית את הקבוצה.

"אצלנו אין כלום בעיר חוץ מהקבוצה", אומר גנאים, "כולם פה מכירים את כולם. הקשר בין השחקנים לעיר שונה לעומת המגזר היהודי, לשחקן יש בעיר מעמד מיוחד. כל ילד מצביע על השחקנים של איחוד בני סכנין, רואים בהם סמל. שחקני סכנין אם היו יוצאים היו מקבלים שכר כפול, אבל מה שמשאיר אותם זה אהבת הקהל , האהבה לעיר והקשר אליה".

על הבסיס הזה של חום, קשר אמיתי וכבוד הדדי מנוהלת הקבוצה. בעיר יודעים לספר שלפני שנתיים, כשהקבוצה הייתה בקשיים כלכליים, הסכימו שחקני הבית לדחייה של חודשיים במשכורתם, על מנת שיוכלו לשלם קודם לשחקני הרכש ולמנוע את התפרקות הקבוצה.
אורן מוחרר, כוכב הקבוצה ומלך השערים של הליגה, קיבל על פי השמועות כבר כמה הצעות מליגת העל, אך העדיף להישאר בחממה בסכנין ומצהיר בכל הזדמנות כמה טוב הוא מרגיש שם. גל הרשליקוביץ, לשעבר הפועל ת"א ומכבי יפו, נמצא בקבוצה כבר שנתיים וחצי והפך כבר לבן בית. הרשליקוביץ', כמו גם ניר סוחר, שהגיע במהלך העונה לקבוצה, מעידים שלמרות המגבלות התקציביות העניינים בקבוצה מתקתקים לא פחות טוב מאשר אצל הרבה קבוצות בליגת העל.

עזמי נאסר, יליד נצרת ומאמן נבחרת פלשתין לשעבר, חזר העונה לקבוצה למרות הצעות כספיות מפתות מאחי נצרת, והאהדה אליו בין שחקני ואוהדי הקבוצה תורמת אף היא לייצוב השורות. גם האירועים הפוליטיים והמתיחות ששוררת בארץ בין יהודים לערבים לא פגעו בקבוצה. כל השחקנים, מקומיים, יהודים וזרים, הגיעו לכל האימונים והיחסים ביניהם לא נפגעו.

גנאים: "זה רק חיזק את הקשר בין השחקנים, דווקא בגלל מה שהיה. הם עברו מבחן, הקהל והשחקנים. אהבת הקהל מצד אחד והשייכות של השחקנים למועדון ולעיר מצד שני, הוכיחו את עצמם. גם כשנפטרו שני הצעירים מהעיר (בהתנגשויות עם משטרת ישראל, א.ב.), באו השחקנים היהודים לנחם בבית המשפחות האבלות וקיבלו אותם בכבוד רב. מדברים על הקמת אוהלי הידברות, אבל אני אומר שזו ההידברות האמיתית".

בסכנין יש קבוצת כדורגל, על אמת. שחקני בית, ניהול מקצועי ואווירה משפחתית. 3,000 צופים ממלאים את המגרש בשבת ועל פי הערכות הקבוצה, במידה והיא תעלה לליגת העל פוטנציאל הקהל, המסתמך בעיקר על העיר והאוכלוסייה הערבית בגליל, יכול להגיע אפילו ל-8,000 צופים בכל שבת (כולל קהל יהודי, שכבר היום שולח נציגות בת 100 אוהדים מכרמיאל והסביבה).

השאלה הגדולה שנשאלת כעת היא עד כמה רחוק יכולה סכנין ללכת. אין ספק שהעפלה לליגת העל היא ריאלית, אבל האם באמת נוצר כאן הסיכוי לבנייתה של קבוצה ערבית שתהפוך לקבוצה מובילה בכדורגל הישראלי?
התשובה נכון להיום היא לא. המחסור בתשתיות עליו מעידים מצב המגרש, היציעים הרעועים ומגרש האימונים (שלא קיים), מצטרפים לתקציב המוגבל ומונעים בינתיים את הפיכתה של סכנין לקבוצה גדולה באמת. תקציב המועדון העומד על 4 מיליון שקל (פחות ממחצית תקציבה של הפועל ב"ש), כולל רק כ-300 אלף שקל מהספונסר היחידי של הקבוצה: יעקב פרי, נשיא סלקום.

גנאים כואב את חוסר הנכונות של אנשי העסקים במגזר להירתם לעזרת הקבוצה ומעיד כי "אנשי העסקים במגזר לא מאמינים בפרסום וזו הטעות הכי גדולה שלהם. יעקב שחר הבין שההשקעה הגדולה שלו במכבי חיפה עוזרת לו בתדמית ובפרסום. אני פונה לאנשי עסקים וכל מה שאני שומע זה: 'לא, לא , לא', כאילו שהוא הולך לשפוך את הכסף שלו בים. זה הבסיס לפער לעומת הכדורגל היהודי וכל עוד לא נסגור אותו נישאר מאחור".

ראשי הקבוצה לא יודעים אם לקוות לעליה לליגת העל או דווקא לפחד ממנה. הדבר שיכריע את עתיד הקבוצה ואת עתיד הכדורגל במגזר בכלל, הוא היכולת שלהם לגייס משקיעים לכדורגל. אם יש ציבור בארץ שבאמת זקוק לקבוצת דגל להתגאות בה זה הציבור הערבי, השאלה אם יקום בעל הממון, יהודי או ערבי, שיידע לזהות את הפוטנציאל הספורטיבי והכלכלי המונח לפניו, היא שתקבע אם בעוד כמה שנים הדרבי הגדול של האזור (ואולי גם משחק העונה) יהיה - איחוד בני סכנין מול מכבי חיפה.