השקיעה של ריילי, המבחן של ג'קסון

1. הקריירה של פט ריילי היא לא רק סיפור הצלחה ספורטיבי—היא מיקרוקוסמוס לסיפור ההצלחה האמריקאי הקלאסי. הנער שגדל בעיירה שכוחת אל שהאתגר היחיד שהיא הציבה בפניו היה המהירות שבה ייצא ממנה; מגרש המשחקים שהיה מפלט מהאבא; הזיעה, שכל אגל בה היה מיועד לחפות על המחסור בכשרון טבעי; הבריחה לאוניברסיטה; הקריירה המקצוענית—ריילי היה פועל שחור, אבל כמו סוכן ביטוח בחברת ענק, הוא ידע שקשרים במקומות הנכונים יקפיצו אותו לתפקידים במקומות הנכונים; הריב של מג'יק ג'ונסון עם המאמן שהקפיץ את ריילי לתפקיד המקצועי הבכיר בקבוצה; העובדה שמעולם לא היה חיייב להוכיח, כי הבוס מעליו שכר עבורו את האנשים שלא יכלו לגרום לו להיכשל—אפשר לדבר מהר הרבה על השואוטיים, אבל זו לא שיטת משחק. גם ביירון סקוט יכול לדבר המון על פילוסופיית המשחק שלו, אבל אין לה קשר לכלום אם תוציאו מהנטס את ג'ייסון קיד. ריילי התלבש בחליפות של חמש ספרות, משח את השיער בג'ל, ולקח את החבר'ה שלו לטופ אחרי טופ ואחר כך עוד קיבל צ'ופר, הצ'ופר במושגי נ.ב.א ובמושגי עולם העסקים האמריקאי: עבודה בניו יורק. משם הוא כבר הטביע את חותמו האמיתי. "יש נצחונות ויש כאב", היא המנטרה החשובה ביותר שהשאיר ריילי על הכדורסל.

2. בבתי הקולנוע בניו יורק עלה השבוע סרטו החדש של ג'ק ניקולסון, "שמידט". סרט מצוין, שמתאר את חייו של סוכן הביטוח שמידט שיצא לפנסיה לאחר קריירה ארוכה בענק ביטוח. במידה כזו או אחרת, פט ריילי נמצא בצעד האחרון לפני הפנסיה, ברגעים האחרונים שבהם אתה מבקש שיזכרו אותך, לפני שתיבלע בין הכרישים הצעירים. המסע האחרון שלו בדבר התנכלות מכוונת של השופטים נגדו היא צעד שעושים בשלב הזה בקריירה. פט ריילי נראה כבר כמו פרודיה של עצמו: החליפות הן אותם חליפות, הכאב הוא אותו כאב, רק שכעת קשה לשאת אותו יותר, במיוחד כשהוא מגיע בתכיפות גדולה כל כך, ואת מעט השערות שעוד נותרו לו הוא עדיין מתעקש למשוח לאחור. יש משהו פאתטי, עצוב להחריד בהתנהלות של ריילי, בשקיעה, בצורך שלו לאחוז עד הרגע האחרון, להראות לדור החדש שהשיטה של הדור שלו עדיין עובדת. חבל, אם פט ריילי היה צריך ללמוד משהו אחד מהתקופה הארוכה שלו בפלורידה, אז זה שפנסיה היא לא דבר נורא כל כך.

3. המבחן של פיל ג'קסון כפול. מי שמפקפק בתיאוריה לפיה הלייקרס נמצאים כעת במצב שבו הם חייבים לנצח, עכשיו וברציפות כדי להיכס לפלייאוף, כדאי שיציץ לטבלאות, שם נמצאת הלייקרס ארבעה משחקים מהקבוצה במקום השמיני בפלייאוף המערב, חצי משחק מעל גולדן סטייט. אמנם קשה לעקוב אחרי האינטנסיביות של הנ.ב.א, אבל עברה כבר שליש עונה, והלייקרס נמצאים בקצב של חמישים הפסדים. בשנים האחרונות במערב, קבוצות עם שלושים ושבעה הפסדים נדחקו אל מחוץ לפלייאוף. ללייקרס יש כבר שני הפסדים רצופים והם עומדים כעת לפני משחקי חוץ בניו ג'רזי ופילדלפיה ואחריהן טיסה לרוחבה של היבשת למשחק נגד סקרמנטו. וזה לא הולך ונעשה קל: יש ללייקרס יותר משחקי חוץ מבית, כמעט שבעים אחוז מהמשחקים שלה יהיו נגד קבוצות שנמצאות כעת במאבק העלייה, יש לה שש סדרות שבהם היא תשחק ערב אחרי ערב, באמצע מרץ, בתקופה של חמישה עשר יום, הלייקרס ישחקו עשרה משחקים—תשעה מהם מחוץ לאולם הביתי, ואם זה לא מספיק: שלושה מחמשת המשחקים האחרונים של הלייקרס יהיו נגד פורטלנד, סקרמנטו, ודאלאס, שלוש קבוצות, שאם השאלה תהיה רלוונטית גם אז, מבינות את החשיבות שבהוצאת הלייקרס מהתמונה. בינתיים זה לא נראה טוב: החזרה של שאקיל, הביקורת שלו, הביקורת של קובי, הביקורת על קובי. כלום לא עוזר. פברואר יהיה חודש קריטי: יש בו רק עשרה משחקים, מחציתם בבית, ובמסגרתם יריבות שהלייקרס צריכים מולם נצחונות—יוטה, יוסטון, סיאטל. ולכן המשחק ביום חמישי הבא נגד סקרמנטו, ואוי למי שלא מייחס חשיבות לחזרה של מייק ביבי לסגל סקרמנטו, הוא קריטי. הלייקרס לא צריכים לנצח, הם צריכים לשלוח מסר.

קשה לכתוב שפיל ג'קסון זקוק להוכיח עוד משהו למישהו, אבל העונה הזו של ג'קסון היא עונה חשובה יותר מקודמותיה. היא יכולה להוכיח עד כמה חזק הדרייב שלו והיכולת שלו לדרבן שחקנים. שתי שושלות האליפות של ג'קסון בשיקגו התנתקו בשיאן ולאחר שלוש שנים. ג'קסון הוא אחד שמכריח אותך לחשוב על כדורסל כערך שהוא חלק מהמכלול של עצמך. אחרי שלוש אליפויות ג'ורדן הלך לשחק בייסבול, אחרי עוד שלוש אליפויות ג'קסון, אחרי הכל, הוא שסירב להתמקח כספית עם הנהלת שיקגו בשביל לקחת עוד אליפויות. המסע של ג'קסון הוא מסע קשה, תובעני, מתיש, לא רבים מסוגלים לעמוד בו. העונות הרגילות לא שונות מעונות הפלייאוף במובן הזה (שיקגו לא גילתה עליונות מוחלטת באליפויות שלה—היא נאבקה מרה נגד קבוצות המזרח בשושלת הראשונה, ומול הפער שהצטמצמם מהמערב בשושלת השניה). השנה הרביעית שלו בלייקרס מוכיחה, עד עתה, שאולי זה בלתי אפשר—אולי בגלל ג'קסון, אולי בגלל צוות השחקנים, אולי השובע, אולי זו בכלל התקופה. מכל מקום, זו עונת המבחן של ג'קסון, האם הוא יכול לסחוב את השנה הרביעית.

4. אם הכל יישאר במקומו, הרי שמאבק האליפות העונה יוכרע בין דאלאס לסקרמנטו, וחוץ מהלעיסה התקשורתית סביב המאבק המחודש בין וובר לנלסון, קשה להסתכל על כך ולהימנע מהשאלה: מה אם? ההצלחה של דאלאס מיוחסת לכסף של הבעלים הקריזיונר שלה, ובעיקר למצבת השחקנים שהניח שם דון נלסון (ורק לשם ההדגמה: את דירק נוביצקי הוא קיבל בתמורה לרוברט טריילור). מדובר באותו נלסון שלאף אחד בניקס לא היה סבלנות לשינויים שהוא ביקש לעשות בקבוצה לאחר תקופת ריילי, אז הוא נזרק רק כדי שפרוטז'ת ריילי תגיע במקומו ותעקב את השינוי ההכרחי שהיה זקוק לניקס בעוד כמה שנים.

נלסון לא לקח דאבל בניקס, אבל הפיטורים שלו קרו באותה עונה שבה מועדון ענק ישראלי בענף ספורט אחר שוחרר מתפקידו. שבע שנים לאחר מכן, שני המועדונים הללו ממשיכים ללקק את הפצעים.