פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        החלום ושברו: מה פשר ההתלהבות הגדולה של גריזמן לעבור לברצלונה?

        לניימאר נמאס, פוגבה שולח רמזים, כל כדורגלן עושה מה שבא לו בקיץ, אבל השיא הוא אנטואן גריזמן: למה לו לעזוב את הטירוף של אתלטיקו ולעבור לכוכבי ברצלונה? האם גם הוא שכח את המהות של המשחק?

        החלום ושברו: מה פשר ההתלהבות הגדולה של גריזמן לעבור לברצלונה?
        צילום ועריכה: קובי אליהו

        בווידאו: התגובות למשחק בין אתלטיקו מדריד לבית"ר ירושלים, משחקו האחרון של גריזמן במדי אתלטיקו

        אין הכוונה לזלזל בברצלונה או להמעיט בערכה. זה מועדון גדול, אלופת ספרד, קבוצה שכבוד לשחק בה, ללבוש את המדים שלה, להיות חלק מההיסטוריה שלה, כל הקלישאות נכונות. קאמפ נואו הוא באמת היכל כדורגל מהמפוארים שיש. לשחק לצד ליאו מסי זו פריבילגיה שאין לזלזל בה, חלום של כל ספורטאי בר דעת, ולא בציניות. אם ברצלונה רוצה אותך, אתה פשוט לא יכול להגיד לא. יש מעט מאוד שחקנים בעולם שיכולים לדחות הצעה מברצלונה או אמורים לסרב לה, בטח שלא להסתנוור ממנה. אחד מהבודדים האלה הוא אנטואן גריזמן.

        אף פעם לא אצליח להבין איך שחקן כמו גריזמן רוצה לעבור לברצלונה. שחקן שכל חייו ניסה לנצח אותה, לעצור אותה, שחקן שהיה הסמל של אחת היריבות הכי גדולות שלה. הרי זה לא הכסף, היה לו חוזה ענק. אז מה הקטע? זו השאיפה שלך, לזכות באליפות ספרד עם בארסה? להביס 0:6 את מלאגה ולחגוג מול אצטדיון ביתי חצי ריק? לבשל למסי? להיות העוזר שלו? לקפוץ עליו אחרי הגולים? לנענע את כף היד בתדהמה אחרי עוד מבצע שלו?

        אפשר להשוות את זה לאנרגיות הייחודיות של אתלטיקו? לקבוצה שמונעת על ידי טירוף? לקבוצה עם קהל אמיתי באצטדיון? ונניח שבעונה הבאה יצליח גריזמן לזכות עם ברצלונה בליגת האלופות - בהחלט מטרה ראויה ומכובדת ולא פשוטה, ועם זאת - זה מה שיספק אותו? זה מה שיעשה לו את זה? האם ירגיש גאווה, להיות חלק מקבוצת מיליארדרים, שמביאה עוד ועוד כוכבים, והוא רק עוד אחד ברשימה?

        אנטואן גריזמן שחקן אתלטיקו מדריד (רויטרס)
        להיות חלק מקבוצת מיליארדרים, זה מה שיספק אותו? אנטואן גריזמן (צילום: רויטרס)

        והדברים האלה נכתבים על ידי אדם מבוגר, מיואש, שכבר מזמן איבד את התמימות. אוהד כדורגל שנכווה שוב ושוב, שכבר לא מאמין באגדות. אוהד שמבין את העסק. שרואה איך כל קיץ חלון ההעברות הופך לדבר אומלל ועצוב יותר ויותר. שחקנים מאבדים בושה. כוכבי על עושים פרצופים, שולחים רמזים, עושים חרם. לפוגבה נמאס, ניימאר מרגיש שהוא מיצה, ההוא לא מתייצב למחנה, ההוא חייב אתגר חדש, כל אחד רק חושב על עצמו ומרחם על עצמו ומתרכז במימוש העצמי שלו, וכמובן מתעלם מהחוזה עליו הוא חתום, מהמחויבות שלו לקבוצה ששילמה עליו, שלא לומר לאוהדים שבונים עליו, ששילמו הון תועפות בשביל החולצה עם השם שלו.

        והדברים האלה נכתבים על ידי אוהד ליברפול, שכבר ראה את ברצלונה חוטפת לו את לואיס סוארס, ואחר כך את פיליפה קוטיניו, ובכל פעם אתה תוהה איך אפשר לעזוב את המועדון הגאה שלך, את האנרגיות של אנפילד, את המטרה הנעלה להחזיר את האליפות לליברפול, אבל איכשהו מבין. בכל זאת, זו ברצלונה. עבור כדורגלנים מאמריקה הלטינית, אין גדול מזה.

        אפשר גם להבין את הייאוש של גריזמן באתלטיקו. יש תחושת מיצוי. יש עייפות. עם כל הכבוד, גם את סוסיאדד הוא עזב אחרי הרבה שנים. כמה אפשר עם הטירוף של דייגו סימאונה. כמה אפשר לפתוח עונה עם ציפיות ואמונה, וליפול שוב מוקדם מדי בליגה ובצ'מפיונס. ספורטאי צריך אתגרים חדשים, זה ברור. כולם רוצים לשחק לצד הטובים ביותר, זה מובן. ואתם יודעים, למסכנים האלה יש קריירה כל כך קצרה.

        דייגו סימאונה מאמן אתלטיקו מדריד (רויטרס)
        עדיין יש אכזבה, עדיין זה צובט. דייגו סימאונה (צילום: רויטרס)

        אבל עדיין יש את האכזבה. עדיין זה צובט. עדיין יש ציפייה שפה ושם עוד נותרה קצת תמימות. לא לנו, להם. הרי באתלטיקו הוא כבר הפך לגיבור. יותר מזה, אחרי שכבר דחה בעבר הצעה מברצלונה ועשה חגיגה מההישארות שלו, הוא הפך לתקווה של המועדון, לסמל של השינוי. כמו שיורגן קלופ הצהיר שנמאס לו לראות את ליברפול כ"קבוצה שמוכרת", גם גריזמן עזר לאתלטיקו להפוך לקבוצה שמושכת בכירים ולא "מרוויחה" עליהם במכירה ל"גדולות". ועכשיו לא רק שהוא עוזב, אלא עוזב ליריבה השנואה מברצלונה. איך זה לא מביך אותו? איך הוא לא אמר לעצמו ולחבריו ולאוהדים "אם אני עוזב, זה רק לליגה אחרת"?

        ולא סתם לברצלונה, אלא בתרגיל חצי מלוכלך, אחרי שכבר סיכם איתה בחודש מרץ ועזר לה להשלים את המהלך שבזכותו הוא דופק את אתלטיקו ונמכר רק ב-120 מיליון יורו. לא במקרה דווח ששחקני ברצלונה לא מתלהבים מההגעה שלו, הוא כבר עשה קונצים בעבר כשדחה את בארסה בסרטון מהולל. זה לא סתם עוד מקרה של כדורגלן גדול וטיפוס מרגיז, אלא גריזמן ממתג את עצמו כקווין דוראנט של לה ליגה - גם אם יזכה באליפות ויוכתר לשחקן העונה, ייתקל בפרצופים חמוצים.

        אבל יש פה שאלות גדולות יותר: גריזמן, הוא לא אוהד כדורגל? הוא לא מבין את המהות של המשחק? הוא לא מזדהה עם הערכים של האוהד הפשוט? הוא לא התרגש מסצינות הפרידה של פרנצ'סקו טוטי מרומא? הוא לא התרגש לראות את בופון נפרד בדמעות מאוהדי יובנטוס ביציעים? לו לא בא פסל מחוץ לאצטדיון? להפוך לסמל על זמני? לעורר השראה? לשמש דוגמה? להיכנס ללב של אדם, לכבוש אותו לנצח? עזבו את האוהדים עצמם - לו אין אידיאלים? זהו? הוא בן 29, ותיק בכדורגל, אז הוא מקבל החלטות קרות? מבין איך העסק עובד? כל כך הרבה שנים על הדשא, והכל נשכח?