כשהיינו ילדים אמא אמרה לנו לשפר את מה שאנחנו פחות טובים בו. "קשה לך? תעבוד יותר קשה, תתאמן, תשתפר". התרגלנו שעלינו לחזק את המקומות בהם אנו חלשים, כדי לנסות ולהגיע לרמה של כולם. אבל אריאן רובן החליט ללכת בדרך אחרת: הוא לקח את הדבר שהוא הכי טוב בו, שכלל ושיפר אותו עד שהפך להכי טוב בעולם. הפריצה בימין, המהירות העצומה, ואז ההחלטה במאית השנייה לחתוך שמאלה, לעשות עוד צעד או שניים, להניף את רגל שמאל ולבעוט. ותמיד - לפינה הרחוקה. וכמעט תמיד זה נגמר בשער. יש מישהו שעושה את זה יותר טוב?
המהלך של רובן, שבו הוא בלט מעל כולם ובזכותו הפך לאחד השחקנים הקטלניים ביותר שיש, הוא עצום מכמה בחינות. קודם כל, המהירות האדירה של שחקן שנחשב לאורך כל הקריירה שלו כפציע מאוד ושקרע את שריר הירך האחורי פעם אחר פעם; יכולת השמירה על הכדור צמוד לרגל; גורם ההפתעה - המגן לא ידע אף פעם באיזו שנייה רובן יחליט לחתוך לאמצע; הבעיטה האחרונה המושלמת: רוב השחקנים שעושים את המהלך הזה מעדיפים לבעוט לפינה הקרובה, אבל רובן נוהג לבעוט לרחוקה, בשמאל כמובן, וכבש בכל כך הרבה מקרים. המשותף לכל השערים? כולם יודעים שזה מה שרובן הולך לעשות. המגן שמולו, הקשר שבא לעזור, הבלם שיוצא לקראתו, השוער שממתין לבעיטה, המאמן שהכין את הקבוצה, האוהד ביציע וההוא שצופה בטלוויזיה. כולם יודעים, ואף אחד לא יכול לעשות דבר כדי למנוע מרובן את מה שהוא ממש תכף יעשה.
לאורך הקריירה, לא מעט אנשים כינו את רובן לוזר. איך הם העזו: שחקן שזכה בכל תואר קבוצתי אפשרי, ספורטאי על, וקראו לו לוזר. אולי בגלל ההחמצות באחד על אחד בגמר המונדיאל ב-2010 מול קסיאס, אולי זה הפנדל בגמר ליגת האלופות 2012 (באליאנץ ארנה הביתי, מול צ'לסי קבוצתו לשעבר), אולי הפציעות שגרמו לו להיעדר מכל כך הרבה משחקים. הם כולם טועים. הבעיה היא בפוסלים, בנותני הכינויים, במזלזלים.
היו אלה הפציעות שמנעו ממנו לרשום יותר מ-96 הופעות בנבחרת. 96? שחקן שטוענים שתמיד פצוע? רובן השתתף בשישה טורנירים גדולים עם הולנד. בדור הכדורגלנים ההולנדי האחרון אותו הובילו ארבעת המופלאים (רובן, ואן פרסי, ואן דר וארט וסניידר), רובן היה מעל כולם. הוא, שכונה "האיש מזכוכית", שרד יותר מכולם, ובטופ של הטופ, כשהאחרים מכבים את הקריירה הנהדרת שלהם בשקט מהדהד.
אם מונדיאל 2010 היה רשום בעיקר על סניידר, זה של 2014 היה של רובן. הוא היה פנומנלי בטורניר הזה, עם שלושה שערים, בישול אחד ושני פנדלים שסחט. הילד מביידום שליד חרונינגן, שבעונה אחת בילדים כבש 151 שערים, ששנה לפני המונדיאל היה חשש שנתגלה אצלו סרטן האשכים, ששדר ה-BBC אמר עליו: "יש לו הכל, חוץ משיער", שזכה באליפות בכל מדינה בה שיחק, הוביל את הנבחרת שלו כשאף אחד לא נתן לה צ'אנס עד לחצי הגמר ולהפסד בפנדלים מול ארגנטינה. אחרי זה החלה השקיעה (הזמנית?) של הכדורגל ההולנדי. רובן היה סמל לפריחתה.
את השונאים אנחנו נמשיך לשמוע: הפספוסים, ההצגות ברחבה, הפציעות. שוב הם. אבל זה פשוט לא הוגן. רובן אינו קרויף ולא ואן באסטן, אפילו לא ברחקאמפ מבחינת ראיית המשחק, אבל הוא ההולנדי המצליח והטוב ביותר במאה הנוכחית. וזה אומר הרבה. תמיד מלא רגש, בלי תנאים, חדור מוטיבציה על הדשא. הלהט הזה לשחק ולכבוש ולנצח, המאבק הבודד מול הגוף שלו. כל הקאמבקים שהוא עשה בקריירה, האהבה למשחק והפעולות המופלאות באגף עם השמאלית המושלמת שלו. אותו מהלך, אותו שחקן, שאיש מעולם לא עצר.
פרק מתוך "אגדות דשא", ספר הכדורגל החדש של שרון דוידוביץ' ואסף כהן, על 50 השחקנים הגדולים ביותר בדור האחרון. לרכישת הספר (רשמו כתובת מלאה למשלוח) לחצו כאן